עשרים ושמונה שערים

                                   מאת : רמהבורשטין

 

פרק 2: שער הענווה

 

ביונה יש משהו שלא מצאתי בשום מקום אחר.  אולי קראתי על זה באיזה ספר צדיקים אבל לא  גרתי עם זה.  אינני יודעת איך להגדיר אותו, אבל הוא כמו תה שהמתיקות שלו מדויקת לחיך שלי והטמפרטורה  כזו, שאפשר לשתות אותו בבת אחת, לגימה רודפת לגימה שמחממת את הגרון בול. לא כל יום יוצא לי תה כזה.  כל יום יש לי את יונה, ולמרות שהוא לא מגיע לי, אינני רוצה לוותר עליו לעולם.

לא חושבת שעשיתי משהו כדי לזכות ביונה. 

  

יונה פתח את התיק.  צנום, עדין, אוהב את הבריות,פתח את תיק האימוץ ומצא אמא.

על הנייר אמא שלו לא הייתה מאלו שמחזיקות את הילד על הידיים ושרות "נומי נומי",  יותר מדי אלכוהול נשפך על מיתרי הקול שלה.

הפרטים שבתיק, יבשים.  הדיו שנשפך שם הוא קר ומנוכר כמו ליבם של הנוגעים בדבר.

יונה רצה לפגוש את אמא שלו,  למרות שהתהום הפעורה ביניהם איימה לפצוע את לבו.

הפגישה נקבעה.  את אמא שלו לא היה קל לאתר. בסוף מצאו אותה בטבריה.  נראה היה שהחיים לא האירו לה פנים גם לאחר שמסרה את בנה היחידי לאימוץ.

יונה עמד על מפתן דירתנו, ליד וו תליה של מעיל השבת שלו.  הוא שקל אם ללבוש בגדי שבת.  אני לא התערבתי, לא הייתה לי שום זכות להתערב. 

בסוף הוא החליט שלא.  הוא פחד שאמא שלו תחשוב עליו כמגונדר מדי, שמא זה יטשטש את כעס הנטישה.

הוא הידק את חגורת המעיל שלו עוד ועוד כאילו רצה להכאיב לעצמו, אך תנועותיו היו איטיות, ולא עצבניות. 

אניראיתי את שיניו מהודקות היטב אחת לשנייה, נועלות פה המתאווה לצרוח. 

יונה עובד קשה ומתאפק.  

היה בו חן מיוחד באותו היום, קצת שבת בעיניים. 

אני מאוד התרגשתי.  החלטנו שאני לא מצטרפת אליו לפגישה.  מה אני שייכת לרגע  הפרטי ביותר של אמא, ילד והקדוש ברוך הוא? 

 

הספקתי לצחצח את נעליו  של יונה, לכסוס בשיניי שתי ציפורניים, לאפות עוגיות קווקר, לדבר בקצרה מאד עם אמא שלי, לכבס, לייבש, לקפל ולהכניס את הכביסה למקום, לאפות עוד עוגיות קווקר לשבת, לשקוע בהרהורים, להלבין את וילון האמבטיה ובטח עוד כמה דברים, כאשר יונה נכנס הביתה.

הוא היה שקט. 

הוא היה שפוף. 

משהו ביונה נשבר.  הרגשתי כמו אמא שרואה דרך הגדר איך הילדים מקניטים את הבן שלה בתלמוד תורה.

התביישתי, אני אפילו לא יודעת למה.

יונה הוריד את מעילו, החגורה הייתה רפויה.  הוא תלה אותו ואת כובעו באיטיות ובדייקנות. הוא התיישב, לקח ספר והחל ללמוד. רגל ימין הרקידה את הכסא, את השולחן ואת כל הגוף מבפנים.

לא היה שייך לדבר.  לא היה שייך לתמוך.  יונה היה על גג בניין גבוה ואני הייתי למטה.  בלבי פרשתי מזרון עבה, גדול ורך,חיכיתי שיונה יצנח בביטחה חזרה אליי.

ניגשתי למטבח, הכנתי לו ספל תה עם כמה עוגיות קווקר ונכנסתי להתקלח. 

היה לי חם מאוד מאוד.

כשיונה צנח היה האלוקים איתו. 

הספקתי להניח את הראש, משום שהמיגרנה שלי עברה את הגבול המאונך. 

כשקמתי מצאתי את יונה באותו המקום, ספר תהילים פתוח לפניו והדפים הגלויים רטובים ומקומטים.  השפתיים של יונה מלמלו את המילים והדמעות צנחו כמו יהלומים נשברים. שתי ידיו מחזיקות את פניו.  עיניו מושפלות אל הספר. 

יונה, איפה אתה?

ספל התה נשאר מלא בתוספת שכבה שמנונית  של מים רותחים שהצטננו.  בעוגיות לא נגע יונה.

התיישבתי לידו  ושיחקתי באצבעות שלי.

פתאום, בבת אחת, העיף יונה את ספל התה אל הרצפה. הכוס התנפצה כהוגן והרעש שלה החריש את הווייתי.  נבהלתי ודפק לי הלב.  פחדתי. זה היה כמו גילוי של משהו חדש שמטלטל עד לשורש.

יונה העדין בעצם אלים.  לא פחדתי שחלילה הוא יכה אותי.  פחדתי שיונה ישבור את הבית ולא יירגע לעולם.  במקום לברוח לחדר השני או להגיד משהו, התקרבתי אל יונה.

ככל שהייתי קרובה אל יונה פיזית,  הכתפיים שלו רעדו יותר.

לקחתי ספר תהילים והתחלתי ללחוש. 

את הספר קיבלתי מיונה לשבת שלפני החתונה. תהילים  כרוך בכריכת עור חומה ושמי חקוק  באותיות זהב.  הדפים היו לבנים עד עתה.  החיים התנהלו בנעימות.  לא הייתה סיבה לשטוף אותם בדמעות.  אולם סידור עם דפים לבנים ראוי שיהיה על מדף בחנות הספרים.  למחרת, כשהתייבשו הדפים, הםהיו צהובים ויכולתי להתבונן בהם דקות ארוכות ולא לשבוע.  להתפעל מיכולת הבכי שלי.

ישבנו וכאבנו.

הלוואי שהיינו זוכים לשבת ככה כמה שנים, ואם לא שנים אז ימים, ואם לא ימים אז שעות.

גם  שעות זה המון זמן בשביל לב שבור.

הא-ל נמצא שם, בתוך הלב ממש.  זה כמו לשבת בהיכלו.

אני כבר לא זוכרת איך נרגענו, אולי פשוט היינו עייפים.

יונה היה הראשון שדיבר.

 "רואים עליה שהיא הייתה מאד יפה פעם", אמר יונה.

 "והיום?" שאלתי.

 "היום… היא יודעת שהיום היא כבר לא יפה.  יותר מדי קמטים גסים, יותר מדי מאבק בדבר הלא נכון. היא כל הזמן נכשלה בחיים, ו