בס”ד

יצאת צדיק! עבודה בפרשה – פרשת שמות

הרבנית שריג

איזה, איזה שבוע היה לנו,

ישראל מודל חורף תשע”ד היא מדינה בלי אור ,

עם עיר בירה שכביש הגישה אליה חסום,

אלפי בתים בלי מיים, בלי אפשרויות לחימום ובלי אור.

אבל כמה אור,כמה חום, איזה הירתמות,כמה עזרה.

כ”כ הרבה אנשים שאלו השבוע אחד את השני: אתם בסדר?? מה קורה אצלכם, צריכים עזרה???

איזו התגייסות מדהימה של בעלי רכבים 4X4 שנסעו הלוך חזור על הכביש המסוכן,
כדי להוציא משפחות מבנימין לאזור המרכז.

איזה פעילויות מאולתרות ולימוד תורה משותף כדי להעסיק את הילדים שעולמם “הלבין” בן לילה.



איזה עם גדול יש לנו,
השלג מתחיל להפשיר. במרכז שכחנו שהיה בכלל.

השמש זורחת, משל שכחה שאמצע טבת-
אבל הלב עוד זורח-
צריך שלג לפעמים כדי נרגיש כמה אכפת לנו באמת אחד מהשני.

מספרת לנו הפרשה:

“וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם” (שמות ב יא)



מביא המדרש בשמות רבה א, לב:

“וירא בסבלותם, מהו וירא? שהיה רואה בסבלותם ובוכה ואומר: חבל לי עליכם מי יתן מותי עליכם, שאין לך מלאכה קשה ממלאכת הטיט, והיה נותן כתיפיו ומסייע לכל אחד ואחד מהן”

המדרש מדייק את דברי הכתוב-
לא כתוב שראה את סבלותם, אלא בסבלותם,
משה רבינו מרגיש ומשתתף נפשית ופיזית וחושב ופועל ככל יכולתו-
לעזור לבני ישראל, לעזור לאחיו.
וזה פועל בשני מישורים:
ממשיך המדרש ואומר,
אמר הקב”ה: אתה הנחת עסקיך והלכת לראות בצערן של ישראל ונהגת בהן מנהג אחים, אני מניח את העליונים ואת התחתונים ומדבר עמך.”

במישור האחד: נבחר גואל לעם ישראל,
מי שהוא בדרגה כ”כ גבוהה של “לשאת בעול עם חברו”.

מי שכ”כ רגיש לסבל, הוא מתאים להנהיג.


במישור השני: יש את הסובלים-לא סובל ועוד סובל, משה רואה בסבלותם של אחיו.
יש פה מציאות של של צרת עם שאין יוצא מן הכלל – כולם סובלים.

מחדש לנו הנתיבות שלום דרך חדשה ב”זכאות לגאולה”.והוא אומר.

כתוב “ועמך כולם צדיקים” ואפשר להבין מה הכוונה ,על דרך ההיפוך.


הוא בעצם אומר שצריך לקרא : צדיקים? עמך כולם !

(מתי עם ישראל נחשב כצדיקים?)-
כשהעם בהרגשה של ביחד.



כשכעם אנחנו מתאגדים ומקושרים ביחד,
במצב של “כולם”,אנחנו נבחנים, אומר הנתיבות שלום, לא על חטאי היחידים שבנו .


אלא על המציאות ש”עמך כולם”-ויוצאים- צדיקים.
ובמצב כזה יש לנו אפשרות להיגאל גם אם בעוונותינו אנחנו בבחינת “לא זכו”.


אז שווה לעזור לאחרים.

אבל מה קורה כשאנחנו חושבים שמישהו אחר צריך לעזור לנו?

זה מה שהביאה לסדנא ש. היקרה, שאמרה, בכאב, שהיא צריכה עזרה אבל לא מקבלת אותה מאמא שלה.

היא בדקה את המחשבה שמכאיבה בעזרת ש”עבודה” של ביירון קייטי:

המחשבה היא: אמא שלי צריכה לעזור לי

1. האם זאת האמת שאמא שלך צריכה לעזור לך ?

כן. למה לא? היא רואה שקשה לי מאד עם עבודה והילדים למרות זאת, היא לא מוכנה תמיד לשמור עליהם כשאני מבקשת ממנה וגם לא מזמינה אותנו אליה בתדירות שהייתי רוצה.
סבתא שלי עזרה לה לגדל אותנו, חשבתי שגם היא תעזור לי.

2. האם את יודעת בוודאות שזאת האמת שאמא שלך צריכה לעזור לך?

לא ….

3. איך את מגיבה כשאת מאמינה למחשבה זו שאמא שלך צריכה לעזור לך ?

אני מרגישה מקופחת, אני לא מרוצה, אני ממעטת לדבר איתה,

אני מתרגזת וחסרת ענין כשהיא מספרת לי ששוב היא יוצאת לנופש, או מלון.

אני ממורמרת ומרגישה שמי שצריך באמת חופש זה אני, ולא היא.

אני רוצה שתקשיב לי, אני מרגישה ילדותית, עולות לי תמונות מילדותי ונראה לי שכבר אז היא היתה הרבה יותר קשובה ועוזרת למה שהאחים שלי צריכים.

אני מקנאה בחברות שלי שאמא שלהם עוזרת להם כשהן צריכות, שומרת על הילדים, מבשלת להן לפעמים.

4. מי תהיי בלי המחשבה שאמא שלך צריכה לעזור לך ?

עסוקה בשלי, שלוה יותר, מדברת יותר עם אמא שלי.

ההיפוכים-

1. אמא שלי לא צריכה לעזור לי-

היא לא צריכה, הייתי רוצה שהיא תרצה לעזור לי (וזו מחשבה חדשה לחקירה נוספת),

היא עבדה קשה מאד כל השנים כדי לפרנס אותנו,היום בפנסיה, היא מנסה ללמוד ולבלות, מה שלא עשתה כשהיתה יותר צעירה.



2. אני צריכה לעזור אמא שלי

כן, יש דברים שהיא צריכה היום עזרה, בכל מה שקשור לקניות יותר גדולות ,

היא מתעייפת, אני לא תמיד יכולה לעזור לה כשהיא מבקשת (גם היא, גם היא…)

אני צריכה לעזור לה לעשות מה שהיא בוחרת, בלי לבקר אותה.

אני צריכה לעזור לאמא שלי,זה אולי הכיבוד הורים שאני חייבת בו.

3. אני צריכה לעזור לעצמי

לראות את עצמי הבוגרת , האחראית על חייה וילדיה,

לא להביא בחשבון מראש שיעזרו לי. אז אם היא יכולה לעזור זו הפתעה נעימה.

לעזור לעצמי לראות איפה אני מתנהגת כמו ילדה קטנה ומפונקת ולהפסיק עם זה.

לעזור לעצמי להסתכל יותר על אמא שלי ומה היא צריכה ולא רק עלי, עלי ועלי.

איך אנחנו חיים את התובנות שרכשנו בהיפוכים?

אחרי שהעבודה עזרה לנו לראות את הפער בין המציאות ובין המחשבה שלנו על המציאות,
יש בסיס להתקדמות.

ש. מצאה שהיא צריכה להיות יותר “בת” ופחות “צרכנית שירותים”,
לכבד את הבחירות של אמא שלה,

לראות את אמא שלה כאדם בפני עצמו ולא לקחת כמובן מאליו שום דבר.


וגם לראות את המציאות המשתנה את אמא שלה, שהתבגרה כבר וצריכה היום אותה.
זה כמובן במקום של כיבוד הורים אך גם במקום של להסתכל על הדברים
ולהרגיש אותם מנקודת מבטו של השני.



או בלשון חז”ל “לשאת בעול עם חברו”,
כשאנחנו מצפים ממישהו אחר לעשות משהו למעננו ומתאכזבים,
כדאי שנבדוק האם אנחנו עומדים בצפיות של….עצמינו.

אצלינו בבית אנחנו שואלים את עצמינו לפעמים- למה הילדים לא מתקשרים????-

זה הזמן , בדיוק להתקשר- להורים שלנו.

שבת שלום