ההפטרה לקוחה מספר מיכה. סוף פרק ה’ ותחילת פרק ו’.
סוף פרק ה’, מסיימת נבואת נחה המדברת על שארית ישראל אשר תשאר מן העם לאחר הגלות.

“וְהָיָה שְׁאֵרִית יַעֲקֹב בְּקֶרֶב עַמִּים רַבִּים כְּטַל מֵאֵת יְהוָה כִּרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב אֲשֶׁר לֹא יְקַוֶּה לְאִישׁ וְלֹא יְיַחֵל לִבְנֵי אָדָם. וְהָיָה שְׁאֵרִית יַעֲקֹב בַּגּוֹיִם בְּקֶרֶב עַמִּים רַבִּים כְּאַרְיֵה בְּבַהֲמוֹת יַעַר כִּכְפִיר בְּעֶדְרֵי צֹאן אֲשֶׁר אִם עָבַר וְרָמַס וְטָרַף וְאֵין מַצִּיל. תָּרֹם יָדְךָ עַל צָרֶיךָ וְכָל אֹיְבֶיךָ יִכָּרֵתוּ.”

המשך ההפטרה – פרק ו’ הלק האחרון של ספר מיכה – מתואר וויכוח בין הקב”ה לישראל.
“עמי, מה עשיתי לך ומה הלאתיך ענה בי”
ד’ שואל אותי, אותך, את בני ישראל של אז וגם של היום, האם רע עשיתי לך? האם הייתי עליכם לטורח?
ואז הוא מנסה לעזור, לאלו מאיתנו שלרגע חשבו בשאלה הרטורית הזו, את כל החסדים שהוא עשה איתנו –
“כִּי הֶעֱלִתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּמִבֵּית עֲבָדִים פְּדִיתִיךָ וָאֶשְׁלַח לְפָנֶיךָ אֶת מֹשֶׁה אַהֲרֹן וּמִרְיָם.” –
הוצאתי אותך מהמטריקס המקולל הזה שהיית כבולה בו, זוכרת?
מפחדייך. מהסגידה הנוראית לנורמות חברתיות, לפוזה של אדם חופשי, לתאוות.
ולא רק, גם שלחתי לך שליחים טובים, עם מאור פנים, שלא סגרו לך את הדלת ,
אפילו אם בטעות נבהלת ועשית עגל מזהב..
“עַמִּי זְכָר נָא מַה יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב וּמֶה עָנָה אֹתוֹ בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִן הַשִּׁטִּים עַד הַגִּלְגָּל לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת יְהוָה.”
זוכרת? זוכרת שחשבת באה עלייך הקללה הכי גדולה בעולם ועשיתי לך ונהפוך הוא? וגילית שזה הייתה הברכה הכי גדולה בעולם. זוכרת? זוכרים? עדיין?
והראב”ע מציין שהזכיר בפסוק בין השיטים – “כי לא היה בין השיטים שחטאו שם ישראל, ובין הגלגל, רק מעט דרך ומעבר הירדן והזכיר הגלגל כי הוא תחילת ארץ ישראל, והנה הטעם כאשר הייתם קרובים להכנס אל הארץ אז חטאתם חטאה גדולה שהייתם כולכם בני מות וחמלתי עליכם ובאתם אל הארץ ועזרתי אתכם וכל זה עשיתי אולי תכירו הטוב שעשיתי לכם וזהו למען דעת צדקות ה'”

יש מדרש על הפסוק הזה בילקוט שמעוני (מיכה,פרק ו’,המשך של תקנד)
“ומה הלאתיך? – אמר רבי ברכיה : משל למלך ששלח פרוזדומא (כתבים) שלו למדינה, מה עשו בני המדינה?
נטלו אותה ופרעו ראשיהם וקראו אותה בפחד וביראה ברתת ובזיע.
אמר הקב”ה : מה קריאת שמע פרוזדוגמא שלי הוא. לא הטרחתי עליכם ולא אמרתי לכם שתהיו קורין אותה לא עומדים על רגליכם ולא פורעים את ראשיכם אלא “בשבתך בביתך ובלכתך בדרך”.
דבר אחר ; מה הלאתיך – אמר ר’ יהודה ברבי סימון : עשר בהמות מסרתי לך, שלש ברשותך. ושבע שלא ברשותך.
אלו שברשותך: שור, שה כשבים ושה עזים ואלו שלא ברשותך “איל וצבי ויחמור ואקו ודישון ותאו וזמר.
ולא הטרחתי עליכם ולא אמרתי לכם לעלות בהרים ולהתייגע בשדות להביא לפני קרבן מאלו, אלא מאלו הגדלות על אבוסך..”

ואז נזכרתי במשפט הזה מישיעהו מ”ג,כב: “ולא אותי קראת יעקב, כי יגעת בי ישראל”
יש משל של המגיד מדובנא על עבודת ד’ שלנו (שלפעמים נתפסת כעבודה מייגעת בה צריכים להשתדל ולהשתדל ולהגיע לשמיים ולהיות צדיקים בתוך גרביונים באמצע בני-ברק-תל-אביב באמצע יולי)
אדם אחד הזמין יהלום וכשהשליח הגיע לביתו טען שהחבילה הייתה כבדה במיוחד.
אמר לו המזמין : אוי ואבוי! טעית בחבילה! החבילה שלי הכילה יהלום יקר מאד אבל קל; אם החבילה הייתה כבדה לך
כנראה שהתבלבת ולקחת חבילה של מישהו אחר..” או במילים אחרות לא אותי קראת יעקב..
זה נראה לך אני, את בטוחה שזה אני, את מרגישה שזה אני אבל זה לא כי אם זה כבד לך ועצוב לך – זה לא אני!

אסיים במדרש על כנפי היונה (אמרו לי שקראו את זה ברמב”ם על המצוות)
היונה נבראה ללא כנפיים. חיות השדה היו מציקות לה ומנסות לטורפה והגיע בכיה’ עד השמיים.
שאל הקב”ה את המלאכים מי בוכה? ענו לו המלאכים שהיונה. אמר להם לכו ושאלו אותה על מה בכיה’.
התלוננה היונה: אין לי שיניים חדות או טלפיים להגן על עצמי, אני קטנה ואיני יכולה אפילו לברוח מטורף
בשתי רגליי הקטנות.
אמר הקב”ה למאלכים היא צודקת. ונתן לה כנפיים.
לאחר מכן שוב נשמע קול בכיה’ של היונה. שאל אותה לבכיה’ הפעם.
אמרה לו לא מספיק גרוע היה לפני ש”פיצית אותי” ,אבל עכשיו יש לי את שתי הבליטות הענקיות האלה על הגב,
הן רק מוסיפות משקל ומכבידות עליי את הבריחה”
אמרו חז”ל על המצוות שנדמו לכנפי יונה, אם מסתכלים עליהן בצורה מעוותות הן רק מכבידות עלייך, הן עול
אבל אם נשכיל להבין מה קיבלנו – נוכל לעוף איתן! (גבוה)
בסופו של דבר הכל נועד לחבר אותנו לד’ יתברך – לעצמנו עמוק יותר – ואז שוב לד’ יתברך.
הוא רוצה אותנו – אותנו, כמו שאנחנו , בצד של הקדושה, עם עיניים נוצצות, עם חיוך אמיתי, אפילו שחם..

אוהבת
ענבל דרעי