בין המרוץ לשעות במשרד, לטלפונים שאני אמורה להחזיר, לשעות שינה שאני אמורה להשלים,
לתפלת מנחה, לשרטוטים, לכתיבה הסתמית שלי את עצמי על פתקים קטנים,
בין הרצאות לכוח המחשבה, לסגולות לזיווג, לתחנת דלק, לשיננית, ללשטוף את הבית, ללחפש את הגופיית בסיס בצבע שמנת , ללבטוח בד’ באמצע היום, לארוחת ערב.
אלול התחיל.
עורי עורי, שיר דברי – כבוד ד’ עלייך, ועל כל העולם, נגלה עכשיו.
המלך בשדה.
את זוכרת?
כן.
אחרי שהתעצבנתי בטירוף. אני נזכרת שאלול.
אחרי שמהרתי בתפילת שחרית. אני נזכרת שאלול.
אחרי שאני מסתכלת מתי כבר חמש ויסתיים היום הזה ואני אצא מהעבודה.
אני נזכרת שאלול.
ועוד יום הולך לי לאיבוד.
ואני מתה מפחד, שאלול יעבור עליי ככה, ואני אמצא את עצמי באיזה כ’ לחודש כשנשארו לי 10 ימים
ורק אז אחליט לעשות עם עצמי משהו.
ואז, מהפחד, אני אומרת לו,
ממחר אבא, התבודדות!
על הספסל, על הגג, על הספה, על המיטה, מתחת לשמיכה. מצידי, על המכונית. בנסיעה.

כבר שכחתי שכל החודש הזה הוא חודש הכנה בעצם.
אני כל הזמן על התדר של – המלך בשדה אפשר עכשיו לבקש ממנו הכל.
ואל תשכחי לבקש מאוצר מתנת חינם, וחוץ מזיווג את יודעת, צריך לבקש גם בריאות, ויישוב הדעת ושמחה, ושיעלו לי את המשכורת, ואזכה לכבד הורים ויהיה לי גם..
נכון, אפשר לבקש הכל.
אבל, אולי קצת התבגרתי, וגדלתי בשנה, ומשהו מרגיש לי שיש פה קצת מעבר לזה.

השם ירחם עלינו, שלכל אחד מאיתנו יש איזה מיצר שסוגר עליו,
וכל הזמן תכנונים לאיך אני אתפלל חזק חזק בימים נוראים עד שישיגו אותי כל הברכות שלי.
ובעצם, אני מזכירה לעצמי,
הוא בא לשדה בשביל שאני אתרגל אליו , בשביל שאני אתרגל איתו דיבורים שהם שלי ושלו,
בשביל להרגיש את ההוייה שלו, אותו!
כדי שכשכולם יבואו בראש השנה וישימו לו כתר – ואז פתאם מאבא אוהב הוא יהפוך
ל”מלא כל הארץ כבודו” –
אני לא אתעלף כשיבוא תורי,
לשים לו את הכתר שאני מכינה במיוחד עבורו.

אז צריך להתעורר. וזה עוד רשום פעמיים בהפטרה –
“הִתְעוֹרְרִי הִתְעוֹרְרִי קוּמִי יְרוּשָׁלִַם..”
“עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי עֻזֵּךְ צִיּוֹן לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִפְאַרְתֵּךְ יְרוּשָׁלִַם עִיר הַקֹּדֶשׁ כִּי לֹא יוֹסִיף יָבֹא בָךְ עוֹד עָרֵל וְטָמֵא.”

ואומר המלבי”ם ((ישיעה נ”א, י”ז) :
את(ה), תחת שאמרת לי “עורי עורי לבשי עז זרוע ד’ –
אני אומר : התעוררי, קומי ירושלים, כי בך הדבר תלוי.

אז ה”נודניק” הזה הורס את השינה. ובעיקר, הנודניק הזה הורס את היכולת לקום בבת אחת, לשבור את המציאות המתמרחת הזאת ופשוט לקום. בהחלטיות טבעית כזאת של נשמה וגוף.
ואני לא רוצה לשים את אלול שלי על נודניק, על מחר התבודדות, על עוד דקה נשמע שיעור תורה, על תחנות עצירה שלא נותנות כלום.
הגיע הזמן להתעורר.
בזריחה. כשיש שקט מוחלט. כשהעולם נקי משטויות. כשהציפורים נזכרות. כשהנשמה מתגעגעת. כשהעיינים קצת עצומות.
אין עולם.
יש אלול.

“כִּי לֹא בְחִפָּזוֹן תֵּצֵאוּ וּבִמְנוּסָה לֹא תֵלֵכוּן כִּי הֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם יְהוָה וּמְאַסִּפְכֶם אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל”
המלבי”ם (ישיעה נ”ב, י”ב) :
הנחפז – נחפז אל הדבר
והנס – נס מן הדבר
והנה יציאת מצרים הייתה בחפזון כמו שכתוב : “בחפזון יצאת ממצרים”
כי נחפזו אל הטובות הגדולות מהתגלות השכינה בעמוד אש וענן ויתר הישועות שלא השיגו עד בואם אל הר ד’ חורבה.
והליכתם בדרך אח”כ, היה במנוסה, כי אח”כ רדפו מצריים אחריהם,
אבל לעתיד לא יהיה כן,
ומפרש “כי לא בחפזון תצאו כי הולך לפניכם ד'” אל מי תחפזו, הלא לא תצטרכו ללכת אחריו עד הר האלהים כי ילך לפניכם , וכן לא תלכו בדרך במנוסה מפני האויב שאחריכם ,
כי מאספכם יהיה אלהי ישראל..

אוהבת
ענבל.