1772-1810 | א’ ניסן תקל”ב – י”ח תשרי תקע”א

רבי נחמן מברסלב, נכדו של הבעל שם טוב נוצר לגדולות כבר מילדותו. תחת השראתם של דודיו ר’ אפרים מסדליקוב (בעל “דגל מחנה אפרים”) ור’ ברוך ממז’יבוז’ ועוד צדיקים גדולי עולם, באווירת ההוד והקדושה ששררה בבית סבו הגדול, גדל והתקדש.

בהיותו בן 30, עבר ר’ נחמן לגור בברסלב, ממנה יצא שימעו בעולם, שם גם פגש בו תלמידו הגדול – רבי נתן, ובהוראת רבו העלה את תורותיו על הכתב בספר “ליקוטי מוהר”ן” וגם חיבר להן פירושים עמוקים בספריו “ליקוטי הלכות” וחיבר על פיהן תפילות נרגשות בספרו “ליקוטי תפילות”. בהיותו בן 36, חלה רבי נחמן במחלת השחפת, שהייתה אז חשוכת מרפא, ובגיל 38, עלתה נשמתו השמיימה. רבי נחמן לא ראה בהסתלקותו מן העולם את גמר עניינו ופעולתו. את זרעי משנתו כבר זרע, ורבי נתן תלמידו עתיד להשקותם ולטפחם עד שיהפכו לעץ מפואר, שבצילו יחסו נשמות רבות, גם דורות רבים לאחר הסתלקותו.

בכלל תיקון הנפש, הבטיח ר’ נחמן תיקון מיוחד ונעלה לפוקדים את קיברו, ואת הבטחתו זו מסר בפני שני עדים שייחד לשם כך. “גם כי ימלאו ימיו, אזי אחר הסתלקותו, מי שיבוא על קיברו ויאמר שם אלו העשרה פרקי תהילים וייתן פרוטה (כלומר אפילו מטבע קטן) לצדקה עבורו, אפילו אם גדלו ועצמו עוונותיו וחטאיו מאוד מאוד, חס ושלום, אזי אתאמץ ואשתדל לאורך ולרוחב להושיעו ולתקנו”.