לימדתי אותם לקשור נעליים ולאכול עם סכין ומזלג.

הסברתי להם איך לחצות כביש וכמה חשוב לומר תודה.

על הבגדים שלהם אני שילמתי, וכשהם נופלים אני הוא זה שמרים אותם ונותן להם חיבוק ונשיקה.

ובכל זאת, הקטנים האלו, שנראים לפעמים כל כך בּוּרים, חלשים וחסרי אונים, הם גם המורים הכי טובים שהיו לי. כמה מהתובנות הכי חשובות של החיים שלי – למדתי דווקא מהם.

מהם, למשל, למדתי כמה אני צריך להעריך את ההורים שלי. זה אומנם בא לי באיחור של עשרים שנה אבל רק אחרי שהקטנים שלי נולדו קלטתי פתאום באיזה אוקיינוס של אהבה ומסירות הורים מציפים את הילדים שלהם. לא יכולתי להתאפק מלהרים טלפון ולהגיד: אבא, אמא, עכשיו הבנתי. ת-ו-ד-ה!!!

מהילדים שלי למדתי להבין כמה אני מאוהב באמא שלהם. כמה אני מעריך אותה וזקוק לשותפות שלה בחיי ובחייהם. בכל פעם מחדש אני מתמלא הערצה כשאחרי ערב מתסכל בו אני נתקע בעבודה ומגיע הביתה כשהשמש כבר שקעה מזמן, אני מגלה במיטות ילדים מפוג’מים ומחוייכים ולצידם אמא עייפה שבילתה איתם אחר צהריים שלם לגמרי לבד ובכל זאת מתאמצת להקריא להם עוד סיפור מתוק לפני השינה.

מהילדים שלי למדתי עד כמה הלב שלנו ענק. גם כשנדמה לנו שהוא כבר עולה על גדותיו והבן הראשון שנולד תופס בו כל פינה אפשרית – פתאום כשנולד השני ולאחריו השלישי אנחנו קולטים שיש בו מקום אינסופי לעוד הרבה אהבה…

אם פעם חשבתי שאני זקוק לשבע או שמונה שעות שינה בלילה – הילדים שלי לימדו אותי שאני מסוגל להסתדר לפעמים גם עם חצי מזה. שאני מסוגל להרים את עצמי מן המיטה גם חמש פעמים בלילה רק כדי להרים מוצץ או להחליף חיתול – ולמחרת להצליח בכל זאת לתפקד לא רע בעבודה.

נכון, הייתי בטוח שאת בית-ספר סיימתי מזמן, ומאז הספקתי אפילו לתקתק תואר או שניים, אבל בזכותם גיליתי שבפקולטה של החיים – יש לי עוד המון מה ללמוד, והקטנטנים האלו עושים לי לפעמים ממש בית ספר. הם מתגלים כפרופסורים לסקרנות ולתמימות, דוקטורים לשמחה ולאופטימיות ומומחים בינלאומיים לפשטות וטבעיות.

לפעמים מספיק לי מבט חטוף עליהם כדי להיזכר באמיתות הכי בסיסיות של החיים:

לא חייבים מוזיקה רועשת או משקאות חריפים כדי לשמוח.

לא צריכים להרחיק עד לגראנד קניון או למפלי הניאגרה כדי להתפעל ולהתרגש.

כשעושים משהו – אפשר להיות בתוכו באמת, עד הסוף. לשקוע ולהתמסר באהבה מבלי לחיות כל הזמן על רטט, כשבראש רצות אלף דאגות ומשימות שעדיין לא עשיתי.

אני מודה, לפעמים הם קצת עולים על העצבים… אבל גם אז הם מאמנים אותי לפתח את שרירי הסבלנות, ההכלה והעין הטובה שלי, נכסים חשובים שישמשו אותי לאחר מכן בכל מקום אליו אפנה.

את בת זוגי – בחרתי בעצמי, ובכל זאת כולם אומרים לי שזיווג הוא משמים.

את הילדים שלי – מעולם לא בחרתי ואף פעם לא נשאלתי איך בדיוק אני רוצה אותם. אבל מסתבר שלא סתם מכל הילדים בעולם שלחו לי משמים דווקא אותם!

כי עם כל הקשיים והסיבוכים בגידול שלהם – כנראה דווקא הם הילדים הכי מדויקים ונכונים בעולם עבורי

ולא פחות מזה, אני מזכיר לעצמי – גם אני האבא הכי נכון ומדויק עבורם.

כל שנותר לי לעשות הוא להתפלל להיות ראוי למתנה המופלאה הזו ולהודות עליה אלף פעמים בכל יום.