ולא, לא רק בגלל הצום, אלא עצם מהות היום והמילה הקשה כל כך ”חורבן” עם כל המשתמע ממנה ; חרב, חסר, שבור, כואב, שומם, ריק, כושל, -”גלות”

בתחילת התשובה הייתי מגיעה ליום הזה חדורת מוטיבציה ואמונה שהנה הנה עוד רגע נשמע את שופרו של משיח, אך כגודל הצפייה כך היתה ההתרסקות במוצאי הצום, עד כדי בכי מהאכזבה וההכרה ששוב לא הגיע….

וכמנגנון הגנה של הגלות הזאת וחוסר הרצון להרגיש כאב, אט אט הלב נסגר לגעגוע, די אל תכאיבו לי שוב, אסגור את הלב אסיח את הדעת רק שלא יכאב שלא אתאכזב.

האר”י ז”ל כותב שמי שלא יכול להרגיש את הכאב על חורבן בית המקדש, שיתאבל על החורבן של עצמו,  החורבן של עצמי?

הרי זה שוב אותו כאב אותה תחושה ממנה נמלטים כולנו רוב רובו של היום, מסיחים את דעתינו בכל דרך אפשרית…רק שלא נרגיש את ה”חורבן” הריקנות השממה הכאב….

רבי נחמן מברסלב שכל כך מרבה לדבר על מצוה גדולה להיות בשמחה כותב

”עשרים ואחד יום שבין המצרים ומה שאוכלין ביצה בסעודה המפסקת בתשעה באב, ועל ידי זה זוכין לשבת נחמו….(ליקוטי תנינא בסימן פ”ה)

 אומר ר’ נחמן הדרך לנחמה היא דרך הכאב על החורבן, עיקר העבודה להיות בשמחה, אך שעה ביום מבקש ר’ נחמן לעשות חשבון נפש…

כך במהלך השנה עיקר העבודה לחזק ולשמח עצמו בנקודות טובות, אך שלושת השבועות ותשעה באב, אני חייבת להגיע למקום של התבוננות וחשבון נפש על החסרונות, על החורבן של עצמי ושל עמי, על חסרון השכינה

כדי להגיע לגאולה, אני חייבת לעבור דרך הכאב על מה שהיה ואיננו, חייבת לרצות להתגעגע למה שנחרב חייבת לקחת אחריות אישית על כך שלא נבנה המקדש בימי , על חלקי בחורבן…

וכדרכו גם בחורבן ובשבר מוסיף ר’ נחמן נחמה ומבטיח  :”קינות יתהפכו לעתיד לתיקו”ן (רמ”ז ח”א ליקוטי מוהר”ן)

כי אף על פי שיתמהמה עם כל זאת אחכה לך שתבוא, מתי תבוא???

נורית אילון-הירש