הרב שטיינמן זצ”ל | הספדה של הרבנית ימימה מזרחי

חנוכה, החג של אהרון הכהן. חג שכל כולו פיצוי לאהרון: הוא מביט בנשיאים שמקריבים מדי יום קרבן בחנוכת המשכן והוא? לא מקריב… “אל תחשוש!” מנחם אותו ה’, שלך- גדולה משלהם! את החנוכיה ידליקו עד סוף כל הדורות, זכר למנורה שמדי יום העלית את נרותיה.

הסיפור הזה לא “מתאים” לאהרון! האיש שכל כולו ענווה, שמוכן לספוג עלבונות ובזיונות- פתאום מוחה על תפקידו? מפני שכאשר מדובר ביחסי בין אדם לחברו- הוא יהיה עניו ושפל רוח אבל בענייני עבודת ה? הוא יהיה אריה.

הרב אהרון לייב שטיינמן. עניו כאהרון בכל הקשור לחיי עולם הזה, בכל הקשור ליחסי בין אדם לחברו אבל. הוא יהיה “לייב”, (אריה ביידיש), בכל הנוגע לפשרה כלשהי בעבודת ה’!

שלא תטעו: התקשורת תכתיר היום את הרב זצוק”ל ובצדק, בתארים: צנוע, עדין נפש, מסתפק במועט שבמועט בדור שכל כולו החצנה.
לא בעבודת ה’!! שם הוא היה אריה.
הרב שטיינמן שכב ליד אבי מורי ב”מעייני הישועה|” שבבני ברק. אי אפשר היה לנחש שגדול הדור מאושפז שם. בצניעות, ככל חולה אחר, מאיר פנים לכל אחד מאנשי הצוות המטפל, “מוחל” על כל בדיקה שהכאיבה לו. ורק ברגע אחד ראיתי תכונה יוצאת דופן: מה קרה? שאלתי. זמן קריאת שמע! ענה לי האח המטפל. האריה קורא את “שמע”, עכשיו הוא זה שצריך “לטפל” בתפילתו בכל עם ישראל “ואוי לו למי שעומד בין אריה לבין לביאה בשעה שהם מתייחדים זה עם זה”.

בהעלותינו את הנרות הערב, נבקש להתקדש, אנו ובנינו, בקדושתו של אהרון.
עם בני אדם- צנוע ודואג. בעבודת ה’- אריה שואג.