מכירים? לפרשת וארא | רחל וינשטיין

מכירים? לפרשת וארא הפרשה פותחת בהתגלות. ה’ נגלה למשה, נראה אליו, ואומר אני ה’.

זה לכאורה קצת מיותר. אנחנו כבר אחרי שיחת היכרות. ושיחה נוספת. מה פתאום עכשיו ה’ אומר אני ה’. ומי הוא היה עד עכשיו?

ה’ מסביר.

וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא-ל שד-י ושמי ה’ לא נודעתי להם.

עד עכשיו ה’ נגלה בצורה אחרת, בשם א-ל שד-י. עכשיו יש היכרות מחודשת. הכרנו, אבל לא באמת הכרנו. עכשיו ה’ מגלה לנו את שמו. היכרות אינטימית, אישית.

השפת אמת (תרמ”ט) מסביר שיש כאן מעבר מצורת ההתגלות של האבות לצורת ההתגלות של משה רבינו.

יש כמה הבדלים מאד בולטים בין ספר בראשית לספר שמות, השפת אמת מתייחס לכמה מהם. ספר בראשית מתרחש ברובו בארץ ישראל, ספר שמות מתרחש בעיקר בגלות, במצרים ובמדבר. בספר בראשית אין נסים גלויים, לפחות לא בפשט. בספר שמות יש נסים גלויים. המכות, קריעת ים סוף.

לאבות ה’ נגלה בדרך הטבע, בעצם הם היו צריכים למצוא אותו. לראות אותו. לחפש אותו. בספר שמות ה’ נגלה באופן אחר. גלוי יותר, כי ספר שמות מתרחש בגלות. במקום שקשה לראות את ה’. אולי אברהם יצחק ויעקב יכלו גם במצרים לראות ה’.

אבל קשה… קשה…

השפת אמת ממשיך ומסביר :”והנה משה רבינו עליו השלום הוריד את התורה מן השמים לארץ. והאבות הקדושים העלו הארץ לשמים.”

כוחו של משה היה בכך שהוריד תורה שמימית וקדושה והצליח להביא אותה לעולם הזה. לתרגם אותה לשפה ברורה, שנבין. שנשמע. ובכך הוריד את השמים לארץ.

וגדולתם של האבות שהעלו את היום יום, את הטבע, לשמים. והזכירו לנו שה’ נמצא בכאן ועכשיו. גם בלי נסים. או דווקא בלי נסים.

והוא ממשיך: “והם ב’ כוחות שהם עדות על ה’ יתברך בשמים וארץ שכולם אחדות אחד. והם שני מתנות שנתן לנו ה’ יתברך התורה וארץ ישראל…”

נכון, משה רבינו והאבות אינם עמנו היום. אך הסגולות שלהם, הכוחות שלהם, נשארו. ה’ נתן לנו כלים, מתנות. יש שתי מתנות, התורה וארץ ישראל. האחת ביכולתה להוריד את השמים לארץ והשנייה ביכולתה להעלות את הארץ לשמים.

ארץ ישראל עוזרת להעלות את הארץ לשמים. לראות שיש בארץ טיפת שמים, יש קדושה. יש ה’. יש התגלות.

התורה מלמדת אותנו איך להוריד את השמים לארץ. להביא את ה’ גם למקומות שקשה בהם לראות אותו. לחוש אותו. יש דרך להביא אותו גם למקומות הללו.

ולנו נותרה המשימה להחליט מתי לפעול כמו האבות ומתי לפעול כמו משה רבינו.

נראה לי שלפעמים יש גילויים ברורים של ה’ במציאות, ואנחנו פשוט גולשים על הגל. נהנים מן האור. יש ימים מוארים כאלו. אז עלינו לראות ולהאיר. לראות שהארץ בשמים.

ולפעמים יש חושך. ומחפשים את האור. אז צריך להאמין. ואז צריך תורה. תכנים, כללים, כלים. להוריד את השמים לארץ. ולא בטוח שנראה תוצאות.

השפת אמת מסביר שהאבות היו בעלי אמונה, ואנו ירשו אמונה זו. מאמינים בני מאמינים. וכוחה של האמונה ניכרת בגלות. בחושך. כשלא רואים, צריך להאמין.  

שם ה’ מתגלה דווקא בגלות, בחושך. זוהי היכרות אישית ואינטימית.

הזמנים החשוכים אינם קלים, אך הם ומקרבים. מחברים. מחזקים.

וכן, דווקא בספר שמות, בגלות, מתרחשים הניסים.

אך ה’ מבטיח שהוא יהיה. כן, גם הוא נוכח.

האם נראה? האם נהיה גם אנו נוכחים?

ואולי זה גם סוד ה”הנני”. לראות את ה’, לשמוע את קריאתו.

האם נראה אותו? האם נשמע?
זה תלוי בנו.

למאמרים נוספים של רחל וינשטיין >>