אז מה אם ילדתי?

שלומית שוורץ. אמא לארבעה

איך כולם יודעים שילדתי, היא הרי בת חמש שעות ובעצמה עוד לא קולטת שנולדה לעולם הזה? אז שהשכנות שלי של 13:30 יידעו?

אה, שכחתי, בעלי בא לאסוף את הילדים מהגן, תופעת טבע מאוד חריגה בנוף גני הילדים בעירנו, שמתהדר לו בנוף אימהי כמעט אבסולוטי, וכאשר נצפה בה גבר הולך על שתיים, שרגילים לראותו מדדה לצידה של אישה עגלגלה הולכת כמעט על ארבע, מרוב כובד ה -42  וכרגע הוא לבד, מסכן, מייד מסיקים כי ילדת.

האמת, צודקים!

וכולן רצות להתעדכן, אך קודם, שלא יהיו בושות, ובסוף יתברר כי הוא שם כי נסעת ללילה ביערות הכרמל עם אחותך, להירגע לפני הלידה,  מתנפלות עליו בתחילה בשאלה מקדימה- מגיע לכם מזל טוב?

כן, עונה ההמום

מזל טוב, מה נולד?

בת, ב"ה

מסודרים אתם, אה, בן בת, בן, בת

כן

והן ממשיכות בשאלות של נשים: כמה היא נולדה? ( אין לי מושג ), באיזו שעה? ( בערך בלילה) עם אפידורל? (נראה לי שהיא לא הספיקה), איך קראו למיילדת? ( ? ? ? ) והוא רק רוצה שיעזבו אותו בשקט, ויתנו לו לסיים את המלאכה שלשמה הגיע ולהימלט אל אישתו בבית החולים, עם כל הילדים, כי מה הוא יעשה איתם עד הערב בבית?

הוא אולי רוצה שיניחו לו לנפשו ומה את רוצה? מישהו באמת שואל אותך או מסיק מסקנות שלעיתים יכולות להיות מוטעות, מתוך כוונה טובה?

יש מין הסכמה שבשתיקה שאסור להתקשר, לדפוק בדלת, לשלוח מסרון או כל סוג של יצירת תקשורת מצלצלת בין היולדת לבין העולם בחוץ, שחי ובועט, כמו הקטנה שבעטה לך בבטן לפני יציאתה לאוויר העולם.

ידוע, כי עשרה קבין של דיבור ירדו לעולם  ותשעה נטלו הנשים. זאת אומרת:

אנחנו אוהבות לדבר!

ומעבר לאהבת הדיבור, אנחנו צריכות לדבר!

כי הדיבור משחרר, משתף,מקרב, פותר, מחכים,מגדל…

אז בבקשה, אל תסגרו אותי בבית ,

אל  תשימו על מצב ‘השהייה’ את מספר הטלפון שלי,

ובכל פעם שאתן עוברות מתחת לחלוני, בקומה השלישית, אל תרגישו שאתן צריכות לדבר  בשקט, ותהססו מאה פעם לפני שתדפקו בדלת, כי אולי היא ישנה, או מניקה או עושה לה אמבטיה. ואל תחשבו יותר מדי האם להתקשר או לא, היא הרי אחרי לידה…

תתקשרו!

 תדפקו לי בדלת!

 תגרמו לנייד שלי לחזור לחיים.

אני צריכה לספר, לכל מי שרק רוצה לשמוע, איך התחילה הלידה, מתי הרגשתי את הציר הראשון, מה עברתי עד שהגעתי לבית החולים, כעבור כמה זמן היא נולדה מאז שהגענו ואיך ההנקה שונה מלידה ללידה.

אני צריכה לדבר.

דיבור על דברים שמשותפים לנשים גורם לי להבין שאני לא היחידה שקצת מדוכדכת אחרי לידה או שעובר לי בראש לפחות אלף פעמים האם להניק
חלקית, בגלל הכאבים בהתחלה, ובסוף אני ממשיכה כמו גדולה, שהפצעים שעל העור שלה, זו לא איזושהי מחלה חשוכת מרפא, חס וחלילה אלא ההורמונים שלי, שעוברים אליה דרך החלב, ושברית מילה זו חוויה קשה, עבור חלקנו, ולפני, אנחנו לא יודעות אם נצליח לעמוד בזה, ואחרי, אנחנו לא מצליחות להבין,  מאיפה היה לנו כח.

ובכלל כמה אפשר לשמוע תינוקת צורחת, במרווחים של בין חצי שעה לשעה, בהתחלה, בניגוד למיתוס, שתינוקות שרק עכשיו נולדו, ישנים כל הזמן ולמשך כל הלילה, שלך- אף פעם לא!

ונכון שהתינוקת שלך היא אינטלגנטית בפוטנציה, אבל כרגע היא לא מסוגלת להוציא מילה מהפה ובא לך לשמוע אחרים שהפוטנציאל אצלם התממש.

וואו, מילים אכן יוצרות מציאות, אני שומעת דפיקות בדלת…