11 תגובות

מבראשית...

שבת בראשית. הכל מתחיל מהתחלה..

היו חגים. היו אורות. היתה תפילה. היה חשבון נפש ומחילה. היתה שמחה גדולה.

ועכשיו - מבראשית. למצוא את הטעם ביום החדש שזרח. את השמחה, האמונה, הדבקות, גם כשנגמר החג.

כמה חסדים עשה עמי השם בחודש תשרי...

היו התפילות מעומק הלב בראש השנה, והיתה ארוחה מפסקת מיוחדת במינה במשפחה שלי, והבנתי אז את מה שאני מדברת עליו הרבה ומתפללת עליו הרבה - להיות  כלי להכיל את כל השפע שאני מבקשת, כי היה שם רגע של חסד טהור, שהשם עשה לי, לנו, כמשפחה - שהייתי צריכה לסדר את הנשימה המתערבלת ונשאתי עיני לשמיים , בתודה.

בערב חג הסוכות התארחנו אצל משפחה מקסימה מחוץ לעיר, ישבנו מסובים לשולחן, והיה הקידוש, והטעמים הנפלאים של המאכלים , והילדים המקסימים, פעם ראשונה מאז שהתחלתי לשמור שבת, "שעשיתי שבת" מחוץ לבית שלי. ופתאום היה בי זיכרון, של ערב סוכות לפני שנה, והמילים שדיברתי אליך השם, הגיעו אלי שוב-התפללתי שתזכה אותי, בשנה הבאה, להיות בסוכה כשרה, והנה, אני כאן, זיכית אותי..

אל שומע תפילה. שמעת, אספת, אני כבר שכחתי מזמן,הרי כל הזמן יש דברים חדשים שצריך להתפלל עליהם, אבל בערב סוכות כשישבתי בסוכה שהוזמנתי אליה, והרגשתי את ענני הכבוד עוטפים מבחוץ,ברכות, בחמימות,בשמחה, בביטחון. נזכרתי פתאום. כמה חסדים שאתה עושה. לזכור. לדעת מהמקום הכי עמוק, פנימי ומאמין, שגם ברגע הקשה הזה, אתה עושה עמי חסד. ולקבל את העונג ואת הכאב באותן ידיים מושטות - "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון".

עניין מרכזי בישיבה בסוכה הוא, כידוע, עניין העראיות. לזכור את חלוף הגוף, חלוף החומר. שלא ללכת שבי אחרי צרכי הגוף ותאוותיו, "כי מעפר באת ואל עפר תשוב"..

בתהליך החיפוש שלי, היה להתבוננות בחלוף הגוף, למוות, מקום חשוב. היו מחשבות שעלו בי, שלכאורה נדמו כרגע אחד שעבר, ללא המשכיות, אך בדיעבד ברור לי שהשם לאט לאט, סלל את הדרך עם כל מחשבה, עם כל התבוננות.

יש אנשים רבים שלא מחפשים. מתכהים מול הצורך הטבוע בנו לשאול. על המוות. על החיים. על מה שביניהם. על העולם מסביב. ואז יש כל כך הרבה כעס. ועצב. ודיכאון. כמו שאמונה מחלחלת אל תוך תאי הגוף, אל כל תחומי החיים, כך גם חוסר אמונה. לבד. אני מתקשה להיות במקום הזה. אלו אנשים שגורמים לאמונה שלך להראות קטנה וילדותית, נאיבית. אני יודעת שבתקופות מסוימות, כמו גיל ההתבגרות, הייתי במקום של לשאול, לחפש. אבל אחר כך היו ההשפעות הסביבתיות של "להתבגר". להתכהות.

בלילה באו לי זיכרונות של ימים  אחרים.זיכרונות של  לילות. בגיל ההתבגרות סערות הופכות לי את הבטן. והשאלות. והצעקות שצעקתי לרוח. היה המקום הזה שגרתי בו אז, והיה העץ הזה הגדול, והיה המקום שנקרא "פינת הגולה" ובה ניצבו פסליהם של המעונים ברגע האימה לפני שהובלו אל מותם. וגם אני צעקתי שם, בעיקר בחורף, שגם החתולים חיפשו מסתור מפני הקור. ישבתי שם בערב, והרגשתי הכי לבד בעולם. הכי רחוק. הרגשתי גם אני גולה, גולה מנשמתי. , לקח לי הרבה זמן, הרבה שנים לאתר את המקום ממנו גליתי, את מולדתי האבודה. להבין את גלות הנשמה.

זה הזכיר לי שיר של פנחס שדה :

עוד מעט/פנחס שדה

איך שהזמן עובר.

איך שהזמן נוהר.

ה', תן נר.

כי אני עוור.

פה ושם אני רוקד.

פה ושם אני רועד.

עודי, אך לא רחוק שאתמוטט.

ה' ימלוך לעולם ועד.

שמתי לב אל הנשמה,

אך מי אני ואני מה

להבינה, לנחמה,

ועוד מעט ואני רימה.

כשקראתי את השיר הזה, עלה הקול הזה בתוכי, שמהדהד בכל תהליך התשובה שלי,  שפוחד כל הזמן להישאר בכף הקלע של ספק באמונה, במקום בו עמלק אינו חדל לזנב בך. להישאר ברמת השיר, המשורר המתבונן מבחוץ, השומר לעצמו, לכאורה, את שני העולמות גם יחד. הפחד לא ללכת עוד צעד אל עצמי, לא להתקדם עוד צעד, אל ידו המושטת, בשבילי.

זה הביא אותי לכתוב שיר:

                                     שימו לב אל הנשמה/שומרת שבת

                                           שימו לב אל הנשמה

שלא תרחק, שלא תגווע

שלא תיפול לתרדמה

שלא תשכח את מקורה

שמתי לב אל הנשמה

לרגע אחד הקשבתי לקולה

אור גדול שטף אותי באהבה

חזרתי, אליך, בתשובה שלמה.

והשבוע שמחת תורה. ונס גלוי בליל שבת. הבית מוכן לשבת. נרות דולקים אבל אני חשתי עצבות- הייתי בטוחה שהקפות שמחת תורה יתקיימו בשבת בערב, וידעתי שלא אוכל להגיע.

כל כך הרבה שנים שלא הייתי בבית כנסת בשמחת תורה. דגל עם תפוח אדום שמעולם לא הצלחתי לנגוס בו, וארון קודש עטור נצנצים שמתפזרים בשמחה על כפות הידיים הקטנות והשמלה. המון שנים שלא ידעתי על מה השמחה. שהיא לא היתה השמחה שלי. שלא ביקשתי אותה. שלא ידעתי מתי ואיזה פרשה קוראים השבוע. שלא חיכיתי למראה המיוחד של השמים בערב שבת, אבל עכשיו אני כן.. משתוקקת...

ולא הבנתי איך זה לא מסתדר. והגיעו מחשבות לא טובות - לא מגיע לי.. ודיברתי אליך, ושאלתי, ואז כמעט בלי משים, פתחתי ספר מושגים ביהדות של הרב לאו, והעיניים מרפרפות על ערך "שמחת תורה" וקוראות שההקפות הן בליל שמחת תורה, וההבנה, זה עכשיו, לא מחר, ואני רצה לחלון לגלות שממש עכשיו נצץ כוכב שלישי בשמים, מהר ארגנתי את הבנות ורצתי לבית הכנסת כדי להגיע ממש בהקפה הראשונה...

זוכר איך עמדתי בעזרת הנשים נוצצת ולא מהנצנצים של הדגל, אלא מהנשמה היתרה שהארת בי..  מלמטה רקדו כולם עם ספרי התורה, ושירה גדולה,. וידעתי איך שכולך טוב, ואיך אתה רוצה בשבילי את הטוב, גם שאני עוד תפוסה במחשבות "שלא מגיע לי", גם כשהטוב ממש מחכה שאראה אותו...

תורת חיים נתת לנו. ואני מתפללת שהשנה, מבראשית, שוב אבחר בחיים, שוב אבחר באמונה, שוב אבחר בשמחה.

ואם אפשר גם לבקש...

מסביבי, יש אנשים שהדרך שלי כל כך קשה להם. שהם מקפידים עלי מאד. יש שכל כך רחוקים.. כבר אי אפשר אבא. עם הגלות הזו, תן לכולם להרגיש, להיות איתך. גאל מהגלות הזו, מהסתר הפנים שלך. הפוך את הגלות לגילוי אורך. פנים מול פנים.

אני עוצמת עיניים ומדמיינת. רגע מתוק של מפגש. דמעות של שמחה מוחקות באחת שנים ארוכות של דמעות צער וכאב..

אבל עם כל הקשיים אני אומרת לך בפה מלא- תודה אבא שלקחת אותי, שהבאת אותי, כי לבד לא הייתי יכולה, מי יכול לבד, בגילי, עם כל התפאורה שמסביב.. זה רק אתה בנשמה שנתת לי, הטהורה, עם עוד יום, עם עוד נשימה, רבה אמונתך בי, אבא יקר שלי, ואני מודה לך על כל זה.

1 תגובה

בני ברק. בפעם הראשונה שהגעתי לשם, התחושה היתה שהגעתי לארץ אחרת.

בימים שחצאית היתה מתלווה אלי רק בשקית, בימים שהרצון המתעורר לכסות את השיער היה משהו שלחשתי לעצמי בחדרי חדרים, להסתובב בבני ברק הרגיש כמו ילד שהמון זמן מנעו ממנו שוקולד והנה, הוא הגיע לעיר הממתקים האולטימטיבית.

השבוע, בדרך חזרה מבני ברק שהפכה למקום אליו אני נוסעת מזמן לזמן,  הרהרתי כמה קצר המרחק הגיאוגרפי בין תל אביב לבני ברק, ועם זאת כמה גדול...

ובתל אביב...  

כמה תעצומות נפש נדרשות ממני בכל פעם שאני מעיזה לצאת החוצה עם כיסוי הראש. המבטים שורפים.

ממש קריעת ים סוף, כל פעם מחדש. אני משתדלת לכבוש בכל פעם יעד חדש. להגיע עם מטפחת גם למקום הזה, לצלוח את המבטים והפליאה, שאולי בפעם הבאה, כבר יהיה קל יותר.

השבוע היה יום כזה שהחלטתי שאני מגדילה ועושה- לא מתארגנת באוטו לפני, לא מתחבאה בחדר מדרגות קרוב ומתארגנת, אלא יוצאת ככה, כמו שאני, אל הרחוב. ולא שלא חיכיתי במדרגות כמה דקות, עד שנדמה היה לי שהשטח פנוי, אבל הקב"ה סידר לי את הניסיון הראשון בדמות השכנה שלי שבדיוק שכחה משהו ונכנסה לחדר המדרגות בשניה שפתחתי את הדלת החוצה. נשמתי נשימה עמוקה. גם היא..

כך עברתי במשך היום עוד תחנה, ועוד תחנה. כובשת עוד מעוז בקרב הפרטי שלי על האמת שלי. לפנות ערב, בדרך למקום מרובה האנשים שהחלטתי להיחשף בו לראשונה, הרגשתי את ההתרגשות מטפסת ועולה בי, הולכת וגואה בי, תופסת חזק בבטן, מערבלת ומצמיתה את הגרון וממהרת מאד מאד את דפיקות הלב.. ואז יצאה ממני אנחה "אבאלה' אני לא יכולה לבד, תעזור לי!"

 וברגע שאחרי, מצאתי את עצמי מוציאה את הטלפון הנייד מהתיק "ומתקשרת" לקב"ה. תגידו :"חבר טלפוני", בוודאי "גלגל הצלה". וככה כל הדרך, יותר מחצי שעה, הלכתי ברחובות תל אביב השוקקת, ומדברת עם אבא שלי, שבשמיים. "אבאלה, תעזור לי להיות חזקה, לנצח את הפחד הזה, שמעכב אותי, תהיה איתי, תן לי להרגיש את נוכחותך , כל רגע, כל דקה, אל תעזוב אותי לבד".

ותוך כדי צעידה התחלתי לשים לב, שהצעדים נהיים קלים יותר, אוריריים , שאבא הטוב שלי, לא רק מקשיב, אלא ממש נושא אותי על כפיים, כי אחרת, אני לבדי, עם החרדה הגדולה, מזמן כבר הייתי מוותרת, וחשבתי על כל הפעמים שנשאתי אני, פיזית ונפשית, את בתי הקטנה, כשהרגישה שלא יכולה יותר, שגופה או נפשה לא יעמדו במעמסה הכבדה,

וכך הלכנו השם ואני, ברחובות תל אביב, אל השלב הבא שצריך לעבור.

בלילה, כשהודיתי לו על החסדים הרבים שהעניק לי היום, חשבתי על משמעות קידוש השם היום מבחינתי. מבחינת היותי יהודיה כאן בארץ ישראל, בזמנים האלה. כאן, איני נרדפת, ועם זאת בסביבה בה גדלתי, חונכתי ואני נמצאת היום, הגילוי החיצוני של השינוי הפנימי, של קבלת עול תורה ומצוות,  היא קשה מאד. קריעת ים סוף כבר אמרתי.

והרגשתי שזה קידוש השם שלי היום. ועבודת השם שלי מורכבת מהרבה צעדים קטנים, פחדים שיש לנצח, ונשימות עמוקות שיש לקחת על מנת לנצח את הגוף המבוהל והמשותק.

ואני, בין כל הקולות המתערבלים בתוכי - זה של השיתוק והפחד, זה שאומר שלא אצליח, שאני מאבדת את כל מה שהשגתי, זה שחוזר בתוכי על משפטים שאני שומעת מבחוץ כגון:" מעניין על איזה צורך זה עונה לך, טוב, תמיד חיפשת משמעות - אז העיקר שאת מאושרת עכשיו, בדרך "הברורה" ..  עד לאן תגיעי? ולמה כל כך רחוק?

ומאלה שדוגלים בדרך האמצע המבט כבר קצת מרוחק ואומר:" ככה זה עם כל החוזרים בתשובה שגדלו בלי שום חינוך מסורתי בבית. הם הכי קיצוניים. "

בהמולה הזו , אני משתדלת לשמוע את נחמת קולו יתברך שמוביל אותי בדרך.

ויש עדיין רגעים שהפחד משתלט, ודחף לעצור הכל, או לפחות לא להראות לכל העולם איפה אני אוחזת, אבל הרצון האמיתי, הנושם,חי ובועט הוא להמשיך וללכת בדרך השם, להמשיך וללכת. הרבה נשימות אני נושמת, הרבה מבליגה, על אנשים קרובים שקצת התרחקו, על אנשים קרובים מאד מאד שמקבלים אותי אבל לא לגמרי מבינים. אבל גם הרבה תודות על נשים מקסימות, חברות חדשות, שהשם שולח לי,על מילים טובות שאני קוראת, על שיעורים מחזקים שאני שומעת ועל התובנה, שלא ממש שיניתי את עצמי, פשוט חזרתי אל עצמי, אל מהותי האמיתית, הסרתי את הקליפות העבות שכיסו את הנשמה שלי ושצמחו פרא.

אז לפני ראש השנה - אני מאחלת לכן ולי, שנציב לנו עוד יעדים לכבוש בדרך השם, עוד מקומות להגיע, עוד דרכים יצירתיות לדבר עם השם באמצע רחוב סואן בתל אביב בלי להסתכן באשפוז כפוי, שנוכל כולנו לחזור ולשוב אל מהותנו האמיתית, שנלמד להכיר אותה, ולחוש קרובות בכל מקום, בכל שעה אליו יתברך. שנה טובה לכולן!

שומרת שבת

3 תגובות

אלול. סוף הקיץ.

לפנות בוקר, זמן סליחות, אפשר לחוש ברוח קרירה שמבטיחה  ימים אחרים , של סתיו.

תמוז ואב כבר עברו להם. החום הכבד, הלחות, לאות שירדה על הארץ.

הקיץ הזה התכנסתי.

התכנסתי בתוך ביתי, עם משפחתי. התכנסתי בתוך עצמי.

יש רגעים שמגיחים אלי משנות ילדותי - רגעים של פשטות וצלילות הדעת, בהם חשתי בכל מאודי את השם יתברך. מדי פעם הם מגיעים אלי - ואני נוצרת אותם כמו אבני דרך יקרות. בזמנו, לא היתה להם משמעות רבה עבורי. היום אני  מבינה שכל אחד מהם קירב אותי למקום בו אני נמצאת היום.

יש לי זיכרון חי של הרגע בו למדתי לראשונה את השיר המפורסם של רחל המשוררת. שיעור ספרות, בכיתה  בתלבושת ביה"ס יסודי,  עיני ניבטות אל עץ הצפצפה שהיה לי רע נאמן ואל השמיים התכולים שלעולם לא אכזבו ברגעים משעממים במיוחד.

רַק עַל עַצְמִי לְסַפֵּר יָדַעְתִּי.

צַר עוֹלָמִי כְּעוֹלַם נְמָלָה,

גַּם מַשָּׂאִי עָמַסְתִּי כָּמוֹהָ

רַב וְכָבֵד מִכְּתֵפִי הַדַּלָּה.

"רק על עצמי לספר ידעתי". זו היתה החוויה הבסיסית שלי. כתבתי שירים שלימדו אותי עוד שבילים בנפשי, שסיפרו למי שקרא, עוד על עולמי.

"צר עולמי כעולם נמלה" -  מצד אחד אני זוכרת את התחושה המוכרת של העולם הצר, מצד שני היה שם קול שביקש להרחיבו..

סיפורי "מסע" תמיד ריתקו אותי. אבל לאו דווקא סיפורים על מסעות של אנשים למחוזות רחוקים וגילוין של ארצות חדשות, אלא דווקא המסעות של אנשים אל תוך עצמם

זכור לי סיפור על אדם שחי כל ימיו בכפר קטן, באותה שגרה, עם אותם אנשים, ועל הכמיהה המתעוררת בו כששומע על סיפורים אודות העיר הגדולה והרחוקה...

הרבה חקרתי בקריאה, לימוד, התבוננות עצמית, ושיחות עם אנשים מסביבי, על הניסיון של האדם להרחיב את גבולות האני ולבדוק את העולם מבחוץ.

בפסיכולוגיה - השאלה והתשובה כולם במרחבי האני - אבל מי שלא מאמין שקיים עולם מעבר לאופק, לא יכול לצאת באמת מעצמו - את כל הסימנים הוא יסביר מתוך הבנתו וניסיונו. כי גם השאלה וגם התשובה נוצרות מתוך הקול הפנימי מתוך האני, מתוך העולם הצר כשל נמלה.

מה שהופך את המשא, משא החיים , ל"רב וכבד מכתפי הדלה". חיים בלא אמונה, בלא שאיפה אל מעבר לאופק.

   

הרבה זמן הרגשתי לא בנוח עם העולם הצר שבו מרוכזות מחשבותי, אבל דווקא בקיץ הזה, עלתה בי המחשבה שאולי רק מתוך העולם הצר נולד החיפוש אחר האמת. מתוך ההכרות  עם עצמנו, מתוך המודעות העצמית, יכול להתאפשר חיפוש שיש לו קרקע יציבה. והודיתי לקב"ה על שנים של מחשבות, חיפוש בתוך עולמי הצר. על כל רגע שבנה נדבך ביסודות התשובה שלי.

בחופשים קודמים עם הבנות, בשלב מסוים הרגשתי ש"אין לי זמן לעצמי". התחושה הזו היתה מבשרת בדרך כלל את בואה הקרב של נקודת שבירה. הקיץ הזה, החלטתי שאני מתמסרת. מתמסרת אל תוך הבית, אל הזמן האחר שמתנהל בו. אז בשלב מסוים הבחנתי שהמחשב כבוי כבר ימים ארוכים (וממש לא התחשק לי להדליק אותו..), ומצאתי זמן לשוחח עוד, להיות עם, להתחבק, להתפלל, ויותר להקשיב. גם למשפחה האהובה והיקרה שלי, וגם לעצמי.

והרגשתי שחום הקיץ עוטף אותי. דגדוגים בבטן מבשרים שעוד מעט, בסתיו, בעזרת השם, אפרוש כנפיים ואעוף, אבל עכשיו, ימים ארוכים וחמים. כבדים.

לפני כל לידה, יש היריון. וכמה קשה להתאזר בסבלנות ולחכות - כשכבד, וחם, וכבר רוצים לעבור שלב, ואין ברירה. כך השם ברא אותנו. לפעמים צריך להמתין שיגיע הזמן. בידינו הבחירה מה לעשות בזמן שמחכות. והאפשרויות מגוונות- להתלונן. להרגיש "שזה לא צודק". לשקוע בשנת דובים עמוקה. או לקבל באהבה ובשמחה את הזמן הזה שהשם יצר והזמין במיוחד עבורנו. זמן של התבוננות. התכוננות.

אז הקיץ הזה, היה אימון ביכולת שלי להיות, ופחות להשיג. אימון ביכולת להאמין שהכל לטובה, והכל בשבילי, בדיוק בזמן ובקצב שמתאים בשבילי. אימון בלקבל את עצמי גם שאני פחות "פרודוקטיבית" כלפי חוץ.

מעברים. כמה נפעמתי (ואין מילה טובה מזו לתאר זאת) כששמעתי לראשונה שאברהם נקרא "העברי", על כך שעבר מעבר אחד של "הנהר" אל העבר השני. כמה קשה. כמה בלתי אפשרי. כמה סכנות אורבות בדרך וכמה אמונה צריך כדי להצליח.

הרבה זמן התנדנדתי בין עבר אחד לשני. הקיץ הזה נתן לי זמן להתכונן, להתאמן במחשבה, במעשה. המעבר המשמעותי, במעשה, שחל הקיץ, היה במהלך חופשה משפחתית בה מצאתי את עצמי בט' באב , בבית מלון, ספונה בחדרי וצמה. ודווקא הניגוד בין צהלות ילדים מהבריכה, ומוסיקת הרקע השמחה שבחוץ, חידדו בתוכי את היכולת לחוש את האבל על חורבן בית המקדש ולהתחזק בציפייה שיבנה בקרוב.  וגם ימים ארוכים של שהיה בבריכה במלון לבושה בבגד הים הצנוע להפליא, מתעלמת ממבטי ההתעניינות מסביבי, מודה לה' על הכוחות ללבוש אותו למרות שכבר בחופשה בקיץ שעבר הוא היה בתיק שלי (ושם נשמר), ומודה לבעלי על היכולת לקבל אותי אחרת, משתנה.

ובימים האלה, ימים של ראשית שנת הלימודים, אני רוצה לשתף אתכן בתפילה שמאד מחזקת אותי, ועזרה לי להתמקד ולא לשכוח, גם כשחם בחוץ, והחופש הגדול לא עושה סימנים של סיום, בתפקיד הנפלא שהשם העניק לנו - האמהות- שמספק לנו מקור של גדילה והתפתחות תמידית, כר אינסופי של אפשרויות לתיקון ועבודת המידות (סבלנות, כעס, שליטה עצמית ועוד...), וחיבור ישיר אל אבא שבשמיים שמלמד אותנו כל הזמן, כל בוקר,  על אהבה, על אמונתו הרבה בנו, ועל חמלה.

את התפילה חיברה חוה פנחס כהן והיא לקוחה מתוך הספר "תפילת נשים" שאספה  עליזה לביא ובהוצאת ידיעות אחרונות

תפילה לאם בטרם שחרית

בשעה שאני עומדת לבשל דייסת סולת

הסר ממני כל מיני מחשבות זרות

וכשאני נוגעת בגו התינוק ומדה חומו

שילכו ממני כל מיני טרדות

שלא יבלבלו מחשבותי

ותן לי אומץ לזכך פני

שיוכל כל אחד מילדי,

לראות פניו בתוך פני

כמו במראה רחוצה לקראת חג

ואת החושך המשוקע מפנים

פני - כסה באור.

שלא תפקע סבלנותי ולא יחר גרוני

מצעקה מתחבטת ומתעבה

שלא יהיה לי רפיון ידיים

מול הבלתי נודע

ושלא יפסק אף לא לרגע

מגע בשר בשר ביני לבין ילדי

תן בי אהבתך שיהא בי די לעמוד בפתח הבית ולחלקה

בפשטות בה פורסים לחם ומורחים חמאה כל בוקר

מחדש ניחוח חלב רותח וגולש וריח הקפה מכסים

על קורבן תודה וקורבן תמיד

שאיני יודעת איך נותנים.

      

שלכן,

שומרת שבת

1 תגובה