מיומנה של בעלת תשובה:
חיפשתי שקט. מקום שלי עם עצמי. במשך כשנה השתתפתי בקביעות בסדנת מודעות שכללה לימוד של תורות המזרח, מדיטציה ויוגה. מה שהצלחתי לשמוע היה קולן הרועש והטורדני של מחשבותי הבלתי נלאות. שלוה לא היתה שם. אבל היה רגע בו הקשבתי למשהו אחר שעלה בי. לא רק מחשבה. לא רק תחושה. זה היה בסופשבוע שהתקיים במסגרת הקורס במנזר, בו תרגלנו מדיטציה, יוגה ושתיקה.
שישי אחה"צ. התיישבנו על הדשא ותרגלנו מדיטציה מול שמים אדמדמים של בין ערביים. ואז, בלי הכנה מוקדמת, המורה הוציא חלות, נרות ויין ואמר שנעשה קבלת שבת. קבלת שבת במסגרת ריטריט בודהיסטי במנזר. תוך שתי דקות היתה התארגנות וקבלת שבת מאולתרת - מישהו אמר את הברכה, מישהו קידש על היין, חלה נבצעה והועברה במעגל, ושירי שבת החלו מתנגנים להם כאילו מעצמם. ואני ישבתי שם, במעגל, ובעיני באו דמעות. המילים, המנגינה, הברכות, שום דבר מזה לא היה מוכר לא מהבית שגדלתי בו, לא מהבית שהקמתי אני. שם, במנזר, מול הרי ירושלים, המרחק שלי מכל זה הכאיב לי מאד. והלב כולו המה והתעורר ונכסף. ולא ידעתי למה, ולא ידעתי לאן, ולא היו לי מילים. ברווח הזה, שבת נשקה לי, ברווח הזה השם חיבק אותי, והרגשתי.
יש להודות על האמת - ברגעים האלה אני נמצאת באחת מהנפילות הקשות מאז התחלתי בתהליך התשובה שלי.
בכלל זה תהליך כל כך אישי כל כך עמוק שקשה לתאר אותו במילים. הרבה זמן הייתי עילגת, אבל עכשיו אני מחפשת מילים כדי לחבר בין המימדים השונים בחיי, לחבר בין אז לעכשיו, בין חול לקודש, ביני לבין המשפחה שלי: בעלי, שתי בנותי.
כבר הרבה זמן שאני רוצה לכתוב את מה שקורה לי. כל כך הרבה מילים נכנסות וכמעט כלום לא יוצא החוצה. השם יתברך מעמיד אותי בניסיון קשה, לבד. אמרה לי חברה טובה, בעלת תשובה, "שחיתם יחד, להקה של דולפינים, ופתאום את פנית לכיוון אחר, לבד." כמו כל החיים שלי. תהליכים לבד. מעולם לא הייתי כל כך לבד. מעולם לא הייתי כל כך ביחד. ישתבח שמו.
איזה מילים אפשר למצוא בשביל לתאר. איך אפשר בכלל להסביר. צריך? לא בטוחה. לו יכולתי פשוט להיות עם מה שקורה, לשחרר את כל מה שכבר לא מתאים בשבילי. אבל אני עדיין לא שם. יש קליפות. יש פחד. אני רואה אותו משתקף בעיניים של אנשים מסביבי, איך אני משתנה להם.
ואני יודעת שהם צודקים, אני משתנה ללא הכר. לא אותה בת, לא אותה אמא, רעיה, חברה, אחות..
דמעות שוטפות אותי עכשיו משילות את מעטה הגאוה של "הכל בסדר". "אין שום יאוש בעולם " אני כבר יודעת. לשברירי שניה אני יודעת משהו אחר, נשטפת. אתמול בשבת, אחרי בית הכנסת, ברגליים עייפות על הספה, קוראת, זרמים חמים בעורפי מלטפים את הקודקוד ואני עוצמת את עיני מבקשת מהפחד שלא יחסום אותי מהאור ששוטף אותי בעדנה, כמו לפני שבוע בבית הכנסת, איך הבחנתי באור הגדול, ראיתי אותו ואותי בתוכו. אבל רוב הזמן אני דורכת. במקום. מנסה בכל כוחי. נופלת.
בעלי והבנות צופים בטלביזיה. אני בעולם אחר. מפחדת לאבד אותם. ברגעים כאלה, מתגנבת בי מחשבה של היצר הרע, ששוב לחזור לקודם. להתייחס כאילו לא היה. לסגור את החור שבנשמה. לא להבחין עוד במציאותו.
הכל מתפרק עכשיו. הכל צריך להתפרק מאמיתותו. גל מגיע ועוד אחד, שוטפים הכל, אחריהם החול חלק ורך. אופק רחוק ורחב שיכול להכיל הכל, שמיים עליונים נוגעים בשמיים התחתונים והצלולים. והרעש של הנצח, השקט מסביב ורק אוושת הרוח ותנועת המים.
היו לי זהויות והן מתפוגגות. אני משילה אותן ממני ומשלחת אותן בלי הרבה כאב.מי החברים שלי, ואיזו אמא אני, ורעיה, מה אני רוצה וצריכה בחיים, ומה נחשב בעיני ובכלל, ומה אמת ומה לא, ומה מותר ומה אסור.
הרי כל החיים אני מחפשת את האמת. ועכשיו? פתאום באים הקולות - האם אני בסדר? מתקדמת נכון? מספיק טוב? ובכלל, לאן? אני רוצה להיות בקשר כל הזמן עם האמת שלי לא לזייף אותה לא לחפש ולא להתחפש למשהו שאני לא. שאני עוד לא.
באחד השיעורים נאמר שאברהם מכונה "עברי" בשל יכולתו לעבור מעבר אחד לעבר השני. האם אני יכולה? ברגעים קשים אני מדמיינת את עצמי כשכל אחת מרגלי אוחזת בצד אחד של הנהר... וככה אני. רגל פה רגל שם. כל כך מעייף. כל כך מפחיד.
השם חיכה לי בסבלנות. לא רק כמעט 36 שנה אלא גם עכשיו, מאז שהשבת יצאה, והשכבתי את הבנות, שטפתי את הכלים וקיפלתי כביסות. מאז הצהריים המילים מבקשות החוצה, להיכתב, פחדתי שיתאדו, אבל אז באה האמונה . "תניחי להן לזרום" הגיעה המחשבה. עכשיו שבת. מנוחה. קודש. יש זמן לכל דבר בעולם שברא.
ואני הבטחתי לעצמי שאכתוב, אבל המילים שבאו היו של תפילות, ודיבור, ועוד דיבור. ומה שכבר כתבתי
היה כמו תקציר"... כמו אדם שנוסע ברכבת. החלון פתוח, רוח נושבת בחוזקה, רעש והמולה בפנים, ובחוץ מתחלפים להם במהירות המראות, והוא מבקש להיאחז בהם, לנצור אותם. ביומנו הוא רושם: "הרכבת נוסעת מהר. הכרוז עילג. איני בטוח שאבין היכן אני צריך לרדת והרי מעולם לא ביקרתי שם.. פחד מתגנב ללבי. אולי לעולם, כך, ברכבת? אני מנסה להיאחז בנקודת ההתחלה - מהיכן יצאתי? מאיזו תחנה? אני לא לגמרי בטוח... האם עליתי היום ב... או שאולי ב...? כמה זמן אני נוסע? אולי יותר ממה שאני חושב. זכורה לי נסיעה בילדותי. אולי מאז אני נוסע? והנוף הנשקף לעיני - אינו יפה מדי בכדי להיות אמת? אולי תעתוע. הנה הוא חומק. ההיגיון, השכל הישר, אני מחפש אותו ושוב איני בטוח. הלב פועם בחוזקה. דופק מואץ. אני ער כמו שלא הייתי מעולם. אז מה הייתי קודם?
אלוהים אני לבד לגמרי. היכן השארתי את כולם? ומי הם האנשים הנוסעים יחד איתי? על פניהם שלוה, והם מנידים בראשם לשלום כאילו אינם נוסעים עימי באותו קרון. מה היה חסר לי קודם? מה רציתי? מה ביקשתי כשעליתי לרכבת, לשם מה? אולי כל הנסיעה הזו טעות בעיקרה. מבעד לחלון - שמיים. אני מתבונן בהם כאילו ראיתים לראשונה. פתאום כיווץ בלב. חמיצות בגרון. דמעות זולגות מערפלות את הראיה, ועם זאת,באופן בלתי הגיוני בעליל, מזככות אותה. געגוע נפער בי. רעב. כיסופים אל הנכון (שם של ספר שהיה שייך לאמי שבילדותי הרביתי להגות את שמו. מתאמן בצליליו). רעב ראשוני כשל תינוק. לא נקודתי אלא שוצף וקוצף את כולי. מים סוערים. רעב שאי אפשר לשאת. מתוכי עולות יבבות חנוקות המתגברות לצעקה. אני צועק וצעקתי חדה וצורמנית. אני צורח. צרחות של תינוק. אם לא יגיע חלב אל פיו - יגווע. כך גם אני. אם לא תשטוף אותי חמלה, אם לא יעטפו אותי ברחמים, אם לא יאירו את הדרך - אגווע גם אני. ואז, לשבריר שניה שהוא כשלעצמו בטל בזמן, הוא מחבק אותי. "שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני". ואז שוב המנהרה. וחושך. אבל תחושת מגעו הקצר והעמוק, עוצרת את זעקותי. אני נושם בכבדות בחושך. יודע שיבוא. מחכה.
כל הרוחות הרעות האלה שמכבות את הנר הקטן שהדלקתי בתוכי. איך אפשר לתת לצמח הקטן לגדול, לצמוח, להיות מה שרק הוא יכול להיות... צריך הרבה אמונה כדי לדעת שמזרע קטן הזה, יהיה גבעול ופרחים וצמח ושוב... ושוב...
צריך הרבה אמונה לדעת שכשאתה במצב של פקעת, של גולם - בסוף תהיה פרפר יפהפה. ותעוף. ותוכל לחוות את כל העוצמה הזו. האויר הזה. השמיים. נחלשתי...
אל תשפטו אותי על חולשתי... יש רגעים אחרים וימים אחרים בהם מרגישה מחוברת לשם יתברך... אבל יש ימים שאני מרגישה בוואקום, ושוב איני זוכרת למה ומדוע....אני מתפללת:" אל תשליכני מפניך"...
אומרים שהשם לא נותן ניסיון למי שלא יכול... אני משתדלת לא לשאול למה אלא בשביל מה? מה אתה רוצה ממני? איפה אני מונחת, איפה אתה רוצה שאהיה, ואיך תראה עבודת השם שלי.
אני כותבת לכן כי זה הכי שייך שאני יכולה להרגיש היום, אליכן, הנשים ההולכות בדרך, על תחנותיה השונות. שונות אחת מחברתה הן בסיפור האישי, הן בזמן של התשובה והן בזרמים ובדרכים שבחרתן לחיות... אבל עדיין יותר קרובות אלי היום מכל אחד אחר..
|
