אנחנו חיים בעולם שמצהיר שאין אמת אחת. יש מספר אמיתות כמספר האנשים בעולם. כי האמת היא סובייקטיבית. ואין אחת. וגם אני ככה חייתי. ונדמה לי שזה השינוי התודעתי הגדול ביותר שבעל תשובה צריך לעבור. יש אמת אחת. דעת תורה. גם אם קראתי הרבה דעות ועצות שנראו לי חכמות ומועילות. כמה זה קשה. לך תסביר לסביבה שלך את האור שבתוך "הצרות והמוגבלות" הזו. כי הרי גדלנו וחונכנו ש"החופש, הקידמה והחוכמה"  נמצאים בריבוי ולא באחת..

    הרבי מליובאווטיש בשיחות על פרשת השבוע שעבר , פרשת יתרו, כותב על ההבדל בין חוכמה ותורה.: "חכמה" מניחה לפני האדם שכל טהור ומופשט. היא אינה אומרת לאדם, ואינה יכולה לומר לו, מה לעשות. לכל היותר היא יכולה להצביע על התוצאות שייוצרו ממעשה כזה או אחר, אבל אין בכוחה להורות לאדם את דרכו. לעומת זה "תורה" עיקר עניינה ומהותה - להורות לאדם את דרכו ולהנחות את חיי היום יום".

    לפני כמה ימים, בזמן התפילה, קראתי בהתרגשות מיוחדת את הפסוק המסיים :"ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד". ופתאום היו דמעות, ובאה בי ההכרה שגם אני רוצה להיות אחת. לא "מעניינת" לא" מגוונת, לא רבת פנים וכובעים-  פשוט אחת. וזו אולי גם הדרך לגאולה הפרטית שלי. כי אני כל כך עייפה מלהיות כאן ושם ובכל מקום. ולדעת לקרוא בדיוק את הסיטואציה הנכונה, ושבכל מקום זה יהיה בסדר. עכשיו די. פעמי משיח. אני רוצה להיות אחת. להיות אחת עם ההכרה הצומחת בתוכי, כמו תינוק שמתפתח בי, להיות אחת בלי להסתיר פני.

אני בת מלך.

בכל שישי בערב אני נכספת. מתפללת. רוצה להרגיש בת מלך. הנה פרשתי מפה. הדלקתי נרות. וכבר שומרת שבת או שאולי השבת שומרת אותי.

זה מה שהרגשתי כל השנים? ומה ששמר עלי? זה הוא? ומה שהאיר את האפילה זו אורה של הנשמה?

איך אפשר שמהלבד, מהחושך, מהפיצול שבו גדלתי יהיה לי כל זה, שאהיה בת מלך? ליפול מכסא כבודו אל החושך הזה... הטראומה של הנשמה... כל השנים אני שורדת, מנסה לחיות.להיות. עכשיו, אני פשוט מרשה לעצמי להרגיש את הגעגוע, הכיסופים אליו יתברך.

אני מתחברת לקב"ה דרך החושך. נר קטן בחושך גדול. שלהבתו רועדת. הלב מתכווץ. פחד. יש בי יצר לכבות את הנר. יש בי צורך לצעוק צעקה.

ממש לפני שהתחלתי בתהליך התשובה כתבתי שיר:

בלילה שום דבר איני רואה

ממששת את החושך

אוורירי ורך

כל כך הרבה פנים יש בי

עד שלא אדע

מי תהיה אני עם שחר

מי אני עם בוקר שעלה.

והחושך עוד נותן בי שקט

לחפש מאום איני רוצה

לא תשוקה לא חלומות גדולים

רק להיות קלה, להיות קלה.

וכבר אין בי פחד לקראתו

לפעמים געגוע בגופי חולף

אפשר לומר באהבה

החושך את כולי עוטף

ביום שכולו  ייאוש אני מזכירה לעצמי שאתה חשבת שמגיע לי. מגיע לי עוד יום, ונתת נשמה באפי. וחיים. אז אתה רואה בי שאני מסוגלת, יכולה, בדיוק ברגע שבו אני מבקשת להתייאש.

היום הכתה בי המחשבה הזו. ואז, מה אם זה היה היום האחרון.. ופתאום מתוך היאוש, התהלכתי ברחוב אחרת. לשמים היה צבע צלול ומיוחד, ושמתי לב ששיח השושנים שבגינת הבניין  מלא בפרחים מרהיבים. בבית התבוננתי בבת שלי אחרת. לא מיהרתי. הייתי. ואת הרצפה שטפתי אחרת. כיבדתי. והרגשתי שבזכות היום הזה שניתן לי, שהודיתי עליו, ושלרגעים גם הייתי נוכחת בו, בזכותו הייתי עוד קצת טובה יותר. קצת.

אחת התחושות החזקות היא שהפחד של כולם נדבק אלי כמו שכבה עבה של בוץ. למדתי לזהות אותו. אבל לפעמים הוא מלכלך גם אותי. עם כל צעד קדימה, מגיע קול הספק, הפחד והחשש. אני משתדלת לא להקשיב לו. להתעלם. אבל הוא כמו קני סוף גבוהים שמקיפים אותי, אותם אני צריכה להכריע בדרכי. ובושות. ומבטים. צורבים בנשמה:

על החצאית שהחליפה באופן קבוע את המכנסיים, על ההופעה החיצונית שהולכת ומשתנה. על המלמולים הלא ברורים לכוסות המים והקפה.

   יש רגעים מחוץ לבית שאני מכניסה יד אל תוך התיק נרגשת למצוא שם את הסידור הקטן והמטפחת שמחכה לי עד שאהיה חזקה יותר, עד שאוכל לשים אותה בכל מקום.

בשקט, בצנעה, מנסה לחבר את השינוי שאני עוברת למקום העבודה שלי היום. לאט לאט, רק קצת טובלת את הרגליים במים הקפואים.

השבוע בזמן שנטלתי ידיים בשירותים בעבודה, נכנסה קולגה. הזמן קפא לרגע . אני אוחזת בידי את הנטלה, היא משתהה במקומה ליד הדלת. "גילתה" אותי, זו היתה התחושה למרות שלא עשיתי שום דבר רע.. הסמקתי. הלב דפק במהירות. חיוך של מבוכה התפשט מעצמו על פני. גם על פניה. הרגע הזה, שהקב"ה הביא לי, היה כמו מים קרים מאד. כמו לפגוש את הפחד ולשרוד אותו. ניסיון קטן שעמדתי בו. זוקפת קומתי, מקבלת את המבטים שחלקם לא מבינים, באהבה, יודעת שכשאוכל אני להתמודד, כשאוכל להרגיש את הכוח שהקב"ה נותן לי להתגבר על הניסיון הזה, גם הם יראו אותי באור אחר.

רבי נחמן בספר ליקוטי תפילות כותב :... ה' אלוהי נפשי יודעת מאד כי אני רחוק מאד, מתשובה באמת, כי עוונותי עברו ראשי, ובלבלו את דעתי, עד שאין אני יודע כלל איך לשוב אליך. והדעת נסתלק ממני ולבי עזבני, ואני הולך בעולם נע ונד בלא דעת ובלא לב.

...."אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי". עזרני עזרני, חנני חנני, הושיעני ברחמיך הרבים וחסדיך העצומים, והופיעה עלי ממעון קדושתך, רוח חוכמה ובינה, רוח קדושה וטהרה... ואזכה לקיים מקרא שכתוב, דום לה' והתחולל לו, ולסבול בזיונות ובושות ושפיכות דמים על עוונותי, ולקבל הכל באהבה" (מתוך תפילה ו')

לקבל הכל באהבה... איזו מדרגה ואיפה אני... אבל לשברירי שניה אני כבר מצליחה.. ובעיקר - אני מבקשת אהבה - "חולת אהבה אני". ברגעים שאני לא מרגישה אותו,החיסרון גדול. יותר מבעבר. פעם הרעב נפער ולא ידעתי למה . היום אני יודעת - "לשמוע את דבר ה'". לחוש באהבתו הרבה. האהבה הגדולה ביותר שאחוש על פני האדמה הזו. כי הוא אוהב את כולי. רואה את כולי. רואה אותי אחת. רואה את מה שאני עוד לא רואה בי. רואה את מה שאוכל להיות. כשאני מרגישה את אהבתו אז גם אני רואה - ואז הערפל הסמיך מתפוגג מעט. רגעים של חסד והתרוממות הרוח. וביטחון. ולפעמים, שוב החושך מכסה. לדעת שבערפל הזה - אתה הנך. דווקא שם, בתוך האפלה, דווקא אז, אתה קרוב אלי.   אוהב אותי עוד יותר ממה שאני אוהבת אותי. ודווקא שם, בחושך, "לקבל הכל באהבה"...

בלילה, ליל שבת, חלמתי חלום שהטריד את מנוחתי. התעוררתי מוצפת בכל הלבטים וההרהורים והקשיים שאני חווה. וככה בלי להתכוון, מצאתי את עצמי בדרך לבית הכנסת. אני מתפללת מהסידור, ואז עולה ניגון מעזרת הגברים, התרגשות אוחזת בי והדמעות לא מאכזבות. אני יושבת שם, קרני השמש הבהירות חודרות את חלונות הויטרא'ז הצבעוניים. מתפללת ובוכה. שואלת ובוכה. מספרת ובוכה.

למה ריבונו של עולם, כל כך מאוחר? למה לא קראתי לי קודם, אליך? עכשיו כל כך קשה - הבעל, והבנות... ומה עניין שלום בית? ואיך אפשר שאני מונחת כאן והוא מונח שם? ואז כמו במצגת שקופיות - חיי. מראות, תמונות, רגעים. את זוכרת שם... ושם...

ופתאום מונחות להן מילים, מתנסחים משפטים, ובעיקר את העצבות מערסלת שלוה. תביני, שאת לא יכולת אחרת. אם היה אז.. היית בורחת.. היית חייבת את הכל כדי להגיע.לרצות. להיות יכולה..

הוא לא חייב לי כלום, ריבונו של עולם, אבל בבוקר של שבת בבוקר, בבית הכנסת בתל אביב, מוצפת קרני שמש ואור שקורן מדבקות התפילה, הרגשתי שהוא מסביר לי. קצת. מגלה מעט, מנחם מעט, בעיקר מלא אהבה, אלי.

...ואני כמו אבא מסתתר ומתבונן בך, מתאפק לא להתערב כשרואה את הכאב, גאה בך כשאת שומעת את הרוח החרישית המניעה את צמרות העצים, לחישתי... תביני, שום דבר לא מיותר, את הכל נצרכת... הכל נתפר לפי מידות הנשמה שלך... ואני בוכה "אבאלה. כמה אתה קרוב עכשיו.. אל תעזוב.. אל תלך.." אני כל כך מורגלת בנטישה, בכאב הפרידה, בקור הגדול שמשתרר מקפיא את אבריך, משתק. "טפשונת" הוא לוחש, הרי אני קראתי לך היום, בכלל לא תכננת, זוכרת? החלום הרע... ההחלטה של הרגע... אני איתך כל הזמן, רק כאן, בקדושה, עם הניגונים והתפילה, והלב הפתוח שלך והדמעות, אז את רואה... מרגישה...

הדמעות שלך נוצצות כמו נקודות של אור. אני אוסף אותן".

אני יושבת בבית הכנסת, הדמעות שוטפות אותי ואני לא מנסה בכלל לעצור. אי אפשר וגם לא צריך. אל תחדל, אבאל'ה שבשמיים, להראות לי את הדרך. אין לי מלבדך כלום...