בפעם הראשונה...

לפני שנה, בזמן הזה בדיוק, התחלתי להרגיש תכונה חדשה מסביבי. מיד אחרי פורים, התברר לי, שהחברות "הדוסיות" שלי כבר מנקות לפסח. בשיחות הטלפון בזמן שאני שתיתי קפה, הן זרקו עוד שקית של צעצועים, וסידרו עוד מדף בגדים לילדים. לאט לאט, כמו העיטושים שמגיעים עם הפריחה לפני האביב, התחלתי גם אני להרגיש את הרצון לסדר, לנקות, לחדש. זו היתה הפעם הראשונה שבאמת הבנתי "על מה המהומה". עכשיו, שנה אחרי, ככה לפני האביב, חשבתי על כל "הפעמים הראשונות" שהיו לי (ועדיין...) בתהליך התשובה שלי.

לתינוק יש הרבה "בפעם הראשונה". אנחנו זוכרים בשבילו את כל הפעמים הראשונות, לפעמים גם משאירים תמונה למזכרת, לעדות, באלבום המשפחתי. אחת החוויות החזקות שלי בתשובה, זו התחושה שהכל חדש. שאני, למרות הגיל, הניסיון, התואר, הלימודים, קצת הרבה כמו תינוקת. שלא יודעת כלום.   

אני זוכרת רגעים של בהלה. כמו  פעוט שעוזב את היד החמה והמוכרת של אמא, ומנסה את הצעד הראשון שלו בלעדיה.  זה הרגע המפחיד ביותר בעולם: האם אצליח? האם אשרוד? אפגע? האם זה יכאב?

לעזוב את המוכר, הידוע, וללכת לדרך חדשה. להסתכן בהתרחקות של האנשים מאחור, אולי אף באובדן אהבתם, ללכת קדימה עם קול קטן שבלב, ולהתפלל שיתעצם.

אז ככה בשביל אלבום התמונות החדש שלי, מבקשת לאסוף תצלומי רגעים של "הפעם הראשונה" לפני שהם הופכים לחלק אינטגרלי מחיי.. 

בפעם הראשונה שחשתי געגוע , לשבת, לקדושה. שם, בריטריט המדיטציה, בפעם הראשונה שהייתי נוכחת בקידוש של ליל שבת, והלב המה.  

בפעם הראשונה שהדלקתי נרות שבת בזמן, בפמוטים שקניתי בלי לתכנן בקניה השבועית בסופר, והבית פתאום היה מואר...

בפעם הראשונה שהבחנתי שהשמים נראים אחרת כשבאה שבת, עלו בעיני דמעות התרגשות.

בפעם הראשונה ששמרתי שבת., והזמן הרגיש אחרת לגמרי.

בפעם הראשונה ששוטטתי בגוגל ומצאתי את האתר של "שורשים", היתה לי תחושה של "מים גנובים"...

ככה בלילות, בשקט, נלחמת בשכל שלא פעם אמר: תעבירי הלאה...

בפעם הראשונה ששמתי מטפחת בליל שבת והיא נשארה כל הערב, וגם כל הבוקר שאחריו...

בפעם הראשונה שהלכתי למקוה, ולא ידעתי מה עושים, והבלנית היתה זועפת (לא הבלנית הקבועה שלי...) והתגברתי על כל זה, כמה בכיתי וכמה קדושה וטהרה הרגשתי..

בפעם הראשונה שאפיתי חלות , נכון שהן לא טובות כמו אלה של היום, אבל השמחה... כשהפרשתי חלה הרגשתי כמו הכוהן בבית המקדש..

בפעם הראשונה שנכנסתי לבית הכנסת., בכוח לא לי, אחרי יותר מ20  שנה שלא הייתי בבית כנסת, בקבלת שבת, החזן התפלל מהר מדי, לא ידעתי איפה ואיך מתפללים., וביקשתי ילדה שעמדה לידי שתראה לי....

בפעם הראשונה שנסעתי להרצאה  באולם מלא דוסיות, והייתי היחידה שלבשה מכנסיים, וכל ההרצאה הלב שלי דפק מחרדה כי משהו בי הבין בדיוק לאן אני הולכת...

בפעם הראשונה שלא הצלחתי לאכול לא כשר, ושהתפללתי שיזכו אותי להכשיר את המטבח..

בפעם הראשונה שהלב שלי רקד לעומתו, כמו לב של ילד קטן שנשאר יום ארוך במיוחד בגן, רחוק מאמא..

בפעם הראשונה שהבחנתי שבכל פעם שאני מבקשת משהו, מגיע משהו חדש, ושקוראים לזה השגחה פרטית..

בפעם הראשונה שהגעתי לבוקר באשירה, מבקשת להיות "רואה ואינה נראית", ים של מטפחות וכיסויי ראש נגלה אלי, והצלחתי "לראות" את הנשים שמתחת למטפחת...

בפעם הראשונה שקראתי ספר על היהדות החרדית  בשואה והתחברתי לנקודות הכי עמוקות בנשמה שלי, והבנתי שעד עכשיו למדתי וידעתי רק חלק קטן מהפאזל הגדול..

בפעם הראשונה שהבנתי, בצורה העמוקה והברורה ביותר, שכל הניסיונות הם בשבילי, לטובה, שבורא עולם, מכיר אותי, ומביא לי במדויק ... באהבה.

בפעם הראשונה שהבנתי (וזה היה אתמול...) שהתפילות שלי נענות, שהוא מקשיב לי, ושאני, ובעלי, והמשפחה שלנו, כבר במקום אחר, גם אם לא תמיד אני מצליחה לראות את הניסים שהוא עושה בשבילי..

החיים הם מסע. ארוך. מייגע. ולפעמים יש נקודה בדרך, שאפשר לשבת רגע ולנוח, להסתכל אחורה ולראות את הדרך שכבר עברתי... מאיפה התחלתי... וכמה דברים אני כבר אוחזת, כמה צעדים אני כבר פוסעת לבדי, וכמה שלאט לאט עם כל בוקר חדש, נבנה בתוכי ביטחון, מעמיקה בתוכי האמונה...

אני מתפללת לשם יתברך שיתן לי עוד ועוד להתקרב אליו, עוד ועוד פעמים ראשונות, של מצוות, של תובנות.

גדלתי בשנה, שנה של תשובה, של חושך וגם של אור, של הרבה פעמים ראשונות.

נשים יקרות מאד, בין ניקיון אחד לתכנון התפריט של ליל הסדר, מאד אשמח אם תשתפו בדרך שכבר עברתן, שאתן עוברות, בדברים החדשים שנתקלתן בהן בתהליך התשובה, בפעם הראשונה שלכן...