מאז שאני זוכרת את עצמי התעניינתי מאד בכל מה שקשור לנושא השואה.

צמודה לטלביזיה, קוראת בספריה כל ספר לילדים/נוער/מבוגרים שיצא. לא, אין לי במשפחה ניצולים או אנשים שנספו. אבל הנשמה שלי נמשכה אחרי כל סיפור וזיכרון משם. לפני שנה, בפורים, שמעתי על הספר "בסתר רעם" שערכה וכתבה אסתר פרבשטיין. מדובר בספר עב כרס (626 עמודים), שעוסק בקהילה החרדית בזמן השואה. נחשפתי לסוגיות ודילמות בהלכה, לסוגיות של קידוש השם ולסיפורי גבורה מסוג שונה. נחשפתי למימד הדתי, של קיום מצוות ואמונה. במשך ימים ספורים קראתי כל מילה בו. ספר זה היה ועודנו, נדבך חשוב בתהליך התשובה שלי מכיוון שהוא עורר אותי לחשוב ולעסוק בשאלות וסוגיות שלא חשבתי עליהם בדרך הזו מעולם. במקביל אליו הגיע אלי הספר הביוגרפי והמטלטל של פרל בניש "הרוח שגברה על הדרקון", שהשפיע עלי עמוקות - שוב, מהמקום של ההתמודדות של המחברת ניצולת מחנות ההשמדה, עם סוגיות שונות. היא מספרת על ניסיונותיה לשמור שבת- איך במתפרה שבמחנה היתה מכינה כל יום עוד בגד, כדי שבשבת לא תאלץ להפעיל את מכונת התפירה ולחלל שבת. אז, שאלתי את עצמי:" איך אני לא שומרת שבת?? אני חיה בארץ ישראל. אני יכולה להדליק נרות שבת בלי להסתירם, ללכת לתפילה בבית הכנסת, ולשמור את קדושת השבת. שם, נשללה הזכות לקיים את כל זה, ובכל זאת היו אנשים, צדיקים, שלא איבדו צלם אנוש, שזכרו כל רגע ורגע בתופת את יהדותם ואת הקב"ה". בניש סיפרה על מקרים רבים חסד עם האחר, במקום בו באופן "טבעי" לא היה מקום לחמלה ולחסד.

וכשרות? נדהמתי לקרוא על פסקי ההלכה שנכתבו בזמן השואה בעניני כשרות, ועל מסירות הנפש להשיג מצות, לא לאכול את מנת הלחם הזעומה בפסח ועוד ועוד. איפה זה פוגש אותי? עלו הרבה שאלות שמאד חידדו וקידמו אותי.

בהקשר זה, צפיתי השבוע בראיון מרתק, ובסיפור מרתק של תשובה של הרב יוסי וליס (מנכ"ל ערכים) ואביא אותו בקצרה -

יום אחד, לפני כ-25 שנה, הוא עמד בתור במזללה לא כשרה בת"א, על מנת לקנות אוכל לו ולמשפחתו.

הוא ראה מלפניו את נתחי החזיר מוכנסים לפיתות שמנמנות ומלאות בכל טוב. מבחינתו, היה העניין דבר שבשגרה, אבל בפעם ההיא הוא חש צמרמורת.

הוא נזכר בסיפור שמלווה אותו מילדות אודות סבו, רבי שרגא פייבל מושקוביץ הזקן שהיה בעברו ראש ישיבה ומחנך דגול בהונגריה, ובתקופת השואה הדריך את היהודים בכל נושא הלכתי. הסבא שרד את השנים הקשות במחנה,  ויום אחד, כשכבר היה ברור שהסובייטים עומדים להגיע, קרא מפקד המחנה לניצולים הלא רבים וסיפר להם שהגרמנים נוטשים את המחנה. ושהם יוכלו בקרוב להשתחרר ולחזור אל משפחותיהם. אז פנה אל הרבי, המלמד,היהודי הזקן ואמר לו: "אבל אתה, תוכל לצאת מכאן רק אם תטעם מבשר החזיר שבידי. אם לא - אני יורה בך. " מפקד המחנה החזיק בידו האחת נתח בשר חזיר ובשניה אקדח שלוף.  רבי שרגא הביט בו ואמר: "במשך כל המלחמה הקפדתי על כשרות, וגם עכשיו אני לא מתכוון בשום אופן לטעום מהאוכל הלא כשר". הגרמני לא חשב פעמיים וירה בו מטווח אפס. שאר היהודים, שהיו מזועזעים ממותו האכזרי של רבם האהוב פגשו את בנו אחרי המלחמה וסיפרו לו את שאירע. בכולם הדהד אותו כאב - דווקא בסוף המלחמה, אחרי ששרד את הכל, נרצח האדם האהוב רק בגלל שהתעקש בחירוף נפש שלא לאכול אוכל לא כשר.

יוסי וליס נזכר בסיפור בעוד הוא צופה בנתחי הבשר הנצלים על האש. "מה קורה כאן?", שאל את עצמו, בזמן שהאנשים היושבים סביבו אוכלים את אותו בשר לא כשר. "או שאני מטורף- או שסבא שלי היה מטורף. אני עומד כאן כדי לקנות לכל המשפחה שלי אוכל שסבא שלי מסר את נפשו כדי לא להכניס לפיו?".

המקרה המחולל הזה הביא אותו לתהליך של בחינה ולימוד מעמיק ביהדות, מה שהוביל אותו לחזור בתשובה שלמה.

שמעתי את הסיפור הזה כמה פעמים ובכל פעם הוא מכה בי בחוזקה. שאלתי את עצמי כיצד יתכן שישנם יהודים שגם בתנאים לא אנושיים של רעב החזיקו כמיטב יכולתם במצוות הכשרות בין אם בפועל, בין אם בהתכוונותם ורצונם. ואני? נכון שכבר מזמן אני לא מכניסה לפי בשר וחלב יחד וכל מיני טרפות, אבל עדיין המטבח שלי לא כשר. הגעתי למצב שבכל פעם שבישלתי, חשבתי על זה. בכל פעם שאכלתי בכלים שלי- זכרתי שפעם היו עליהם גם בשר וגם חלב. אמרתי לעצמי שהמשפחה עוד לא מוכנה, שיהיו קשיים, אבל יום אחד החלטתי "לכבוד פסח". דיברתי עם בעלי, שמאד חשוב לי לשמור פסח כהלכתו ולכן יש צורך להכשיר קודם כל את המטבח. להפתעתי, הוא קיבל זאת בקלות ובהבנה. וכך, שבועיים לפני פסח, הגיע לביתי צוות שמכשיר מטבחים, מצויד בבלוני גז גדולים ובסירים ענקיים והחל בתהליך. אין לתאר את ההתרגשות שאחזה בי. הייתי כולי מלאה בהכרת תודה לשם יתברך, עד שממש לא התרגשתי מהתגובות שלא איחרו להגיע מהסביבה:"ממתי נהיית כל כך פאנאטית? מה זה פה, בני ברק? למה את לא יכולה להשתמש בספלים החדשים?: מה זאת אומרת שעוד לא הטבלת אותם?? במקוה??? השתגעת?"  

הבחנתי שככל שאמונתי מתחזקת, שככל שאני מקבלת על עצמי לקיים עוד מצוות, החוויה שלי והמפגש עם הדברים שאני קוראת ושומעת - משתנה.

לקח לי זמן להתרגל לתנודות שקיימות בתהליך התשובה שלי. רגעים בהם מצאתי את עצמי נוסעת לבני ברק לקנות פלטה של שבת/ אוזרת אומץ לעשות את הצעדים הדרושים להכשרת המטבח/מוצאת את עצמי צועדת בליל שבת למקוה בפעם הראשונה (ועוד הרבה כאלה...) ורגעים שבהם אני מרגישה רחוקה כל כך מהשם יתברך, וכשמישהו אומר לי ששמע שאני "מתחזקת"- אני נבהלת כי אולי אני בכלל לא שם, ואיך אסביר את כל הנפילות והספק, עמלק, שמזנב בי.   ככל שאני מתקדמת יותר שמתי לב שאני צריכה להיזהר יותר, שהיצר אורב לי ומביא אותי לניסיונות לא פשוטים. כך גם היה בפסח השנה. והכשרת המטבח. לצד האורות התגנבו גם הצללים: "את בטוחה שכל ההכנות והדברים הקטנים, שכל  "זה" ממש חשוב? (משום מה זה נשמע כמו אמא שלי...), את בכלל לא מבינה ומכירה, בטוח לא תצליחי לשמור כמו שצריך... את באמת חושבת שבגילך אפשר ככה להשתנות וללמוד את כל הדקויות?"..  

אז היה שם רגע בו עמדתי ונתתי לדברים לעלות, ואיתם גם דמעות אכזבה ומחשבות של "אולי זה קשה מדי, ובכל מקרה לא אצליח "ככה". הרגשתי כאילו אני מתגלשת במורד ההר ממש ברגע שהגעתי לפסגה שלו. והיצר בשלו:"מה חשבת? שתוכלי? וכולם כבר מצפים ממך? ואת - בפנים יודעת כמה את רחוקה עוד, ומה תעני הערב כשדודה שלך תגיד: העיקר שאת מאושרת!??"

התיישבתי מובסת על הכורסה במרפסת. היתה לי תחושה פנימית של ואקום. מאיפה אני באה,לאן אני הולכת. נשימה עמוקה. ביקשתי מהשם שיעזור לי לעבור את הרגע הזה בלי ליפול, שיעזור לי לצוף את הגל הזה מבלי לטבוע. ברגע שהגיע אחר כך, ראיתי בברור את ליל הסדר של לפני שנה, ראיתי אותי נכספת ליישם את מה שאני שומעת וכל כך רחוקה משם. ואז הגיע חיוך. איזו דרך עברתי. ואיפה אני עכשיו. ולרגע ראיתי את העכשיו הזה, ואני מונחת כאן, בפשטות. והרגשתי את החיבוק שלו, האבהי, והרגשתי בטחון שזה בסדר, אני בסדר, אני הולכת בדיוק בקצב, בדרך, שהוא מוביל אותי. ולא צריך למהר ולכעוס על עצמי על כל הדברים שעוד לא הגעתי אליהם. והיה שקט של אמונה , והיה שקט של בטחון.   

השאלה הראשונה ששאלתי חברה טובה (שהיא מתנה נפלאה שהשם יתברך שלח לי  בתחילת התשובה) לאחר פסח היתה: "תגידי, עם הניסיון זה נהיה קל יותר??" בחיים שלי לא עבדתי ככה - לפני הפסח, הניקיונות, הגעלת הכלים והכנת המטבח והבית, ביקורים מתמשכים בחנויות בבני ברק והמון דברים שאף פעם לא ידעתי שצריך. בנותי ההמומות מחיידק פסח שנכנס לראשונה באמא שלהן, ידעו כבר שצריך לאכול בחוץ כל מה שאפשר עוד לפני שאסור, וכל מיני דברים שבימים רגילים נחשבים טעימים הפכו לנגד עיניהן לאיום שיש להיזהר בו.

שעות ארוכות עמדתי ובישלתי לבדי לליל הסדר ("מה את רוצה? את גם לא נוסעת וגם הכל כשר לפסח ואי אפשר לעזור לך! מסביב ראו רק את המאמץ, הקושי והמחיר של הדרך- אבל אני ידעתי שזיכו אותי לארח ולהזמין לשולחן הסדר שלי מוזמנים רבים)

תוך כדי הבישול והתבלון עלתה בי מחשבה על תבלין קצת אחר, התבלין המיוחד של הנשמה.

פעמים רבות בחיי היצר הפיל אותי ואמר : הרי כל התבלינים והמרכיבים קיימים כבר בעולם .למה לך בכלל לנסות? הרי כבר עשו את זה ואת זה, ויש טובים ממך...

וככה בזמן הבישול ראיתי עצמי הולכת בגן נפלא מלא עצי פרי. גן עדן. קטפתי פירות שונים והנחתי בסל. ברוח שנשבה שם,  הרגשתי את הליטוף של בורא העולם שלוחש "הרי בראתי את עולמי בשבילך" אין אף אחד שיכול כמו שאת. כי כל אחד יקח את המרכיבים השונים ויעשה מהם תבשיל אחר, עם הריח והטעם המיוחדים של נשמתו.

נדמה לי שהקב"ה העניק תבלין הסודי והנסתר לנשמתו של האדם, כשירדה לעולם. וכמה קשה בעולם מלא בליל ריחות וטעמים לבודד את המרכיבים ולדעת בדיוק מה שלך,ואיזה ריח וטעם יש לו...  

וההכרה הזו נסכה בי שלוה, בטחון, להיות אני, במקום שאני, עם הצידה שהשם שלח אותי לכאן. וגם אם נראה שאין לי מה לתת/לחדש/לתרום, יש לי את התבשיל שלי, עם הטעם שרק אני יכולה להכין, עם היכולות והכוחות שהוא יתברך מעניק לי. ככה השם ברא אותי.

ועם התובנה העמוקה הזו, יצאתי להכין קניידלעאך ודגים לחג...

 בערב פסח, הכל היה נקי ומבהיק, הכלים החדשים, השטיחים שחזרו מניקוי עמוק (אפילו אני שאיני בקיאה בהלכות פסח יודעת שאין הלכה כזו אבל הייתי חייבת..) , השולחן הארוך והחגיגי, והריח הנפלא של הבישולים לפסח. ברגעים של הדלקת הנרות (בדיוק בזמן שכל האורחים הגיעו:"וייזמיר - היא מתפללת...")  התפללתי לאבא שבשמים: "אבא'לה, תודה על התמיכה שלך והאמונה שלך בי. לפני שנה בזמן הזה, הדברים שלמדתי וששמעתי על ליל הסדר היו בתוכי, אבל לא יכולתי ליישם אותם. התפללתי אליך שתזכה אותי לערוך ליל סדר כהלכתו. ועכשיו, כמה אני מרגישה את נוכחותך, את שערי השמים הפתוחים, כי אחרת אין כוח שבעולם שיכול לגרום לי לעשות את כל מה שעשיתי בשבועות האחרונים, דברים שחלקם מנוגדים לטבע שלי ולהרגלים שלי, ועם העייפות הגדולה כל הזמן פעלתי באנרגיה חזקה, כשהדעת ממוקדת, ואני משתאה מאיך שאתה מסדר את הדברים, בסדר המיוחד שלך, שאף אחד לא יכול לו.  ועכשיו אבא'לה, תראה: השולחן, והאוכל שהכנתי הכל לבד, ואפילו שהיצר ניסה לפתות אותי שאסכים "שרק יביאו את הסלט/התוספות וכו'" הצלחתי להתגבר עליו ולשמור על הכשרות לחג. רק תן לי אבא, לשבת עם המשפחה שלי והמוזמנים, ולהרגיש את אוירת החג והקדושה, ולא ליפול לדכדוך, ולא ליפול בניסיונות..."

אז היו ניסיונות ולא מעטים - כמו הדוד שביקש ללא הרף למהר את הקריאה בהגדה "כי גם ככה זה נורא ארוך", והאחיין שלא הפסיק לומר כמה שמשעמם ואיזה שטויות, וההערות על הכשרות ועוד אמרות שפר שכאלה - אבל למרות הכל, ישבנו יחד, ושרנו, וקראנו את כל ההגדה (גם אחרי האוכל - אירוע נדיר במשפחה המורחבת) והרגשתי איך הקב"ה שמח בליל הסדר הזה, ואיך בכל מחמאה על האוכל הוא שולח לי דרישת שלום: "איך עשית את העוף הזה? לא יכול להיות? מה שמת שם? איך אני אסביר ששמתי בעזרתו את התבלין המיוחד של הנשמה ושל הרצון? אז אמרתי "לימון וקצת רוזמרין והרבה סייעתא דשמייא". בזוית העין ראיתי את אמא שלי ואחותי מגניבות מבט של פליאה מהול בסלחנות, חייכתי אליהן חיוך אוהב עם הרבה שמחה והכרת הטוב על הזכות הגדולה שזכיתי, על הלילה הנפלא הזה שקיבלתי, השונה מכל הלילות...