בני ברק. בפעם הראשונה שהגעתי לשם, התחושה היתה שהגעתי לארץ אחרת.

בימים שחצאית היתה מתלווה אלי רק בשקית, בימים שהרצון המתעורר לכסות את השיער היה משהו שלחשתי לעצמי בחדרי חדרים, להסתובב בבני ברק הרגיש כמו ילד שהמון זמן מנעו ממנו שוקולד והנה, הוא הגיע לעיר הממתקים האולטימטיבית.

השבוע, בדרך חזרה מבני ברק שהפכה למקום אליו אני נוסעת מזמן לזמן,  הרהרתי כמה קצר המרחק הגיאוגרפי בין תל אביב לבני ברק, ועם זאת כמה גדול...

ובתל אביב...  

כמה תעצומות נפש נדרשות ממני בכל פעם שאני מעיזה לצאת החוצה עם כיסוי הראש. המבטים שורפים.

ממש קריעת ים סוף, כל פעם מחדש. אני משתדלת לכבוש בכל פעם יעד חדש. להגיע עם מטפחת גם למקום הזה, לצלוח את המבטים והפליאה, שאולי בפעם הבאה, כבר יהיה קל יותר.

השבוע היה יום כזה שהחלטתי שאני מגדילה ועושה- לא מתארגנת באוטו לפני, לא מתחבאה בחדר מדרגות קרוב ומתארגנת, אלא יוצאת ככה, כמו שאני, אל הרחוב. ולא שלא חיכיתי במדרגות כמה דקות, עד שנדמה היה לי שהשטח פנוי, אבל הקב"ה סידר לי את הניסיון הראשון בדמות השכנה שלי שבדיוק שכחה משהו ונכנסה לחדר המדרגות בשניה שפתחתי את הדלת החוצה. נשמתי נשימה עמוקה. גם היא..

כך עברתי במשך היום עוד תחנה, ועוד תחנה. כובשת עוד מעוז בקרב הפרטי שלי על האמת שלי. לפנות ערב, בדרך למקום מרובה האנשים שהחלטתי להיחשף בו לראשונה, הרגשתי את ההתרגשות מטפסת ועולה בי, הולכת וגואה בי, תופסת חזק בבטן, מערבלת ומצמיתה את הגרון וממהרת מאד מאד את דפיקות הלב.. ואז יצאה ממני אנחה "אבאלה' אני לא יכולה לבד, תעזור לי!"

 וברגע שאחרי, מצאתי את עצמי מוציאה את הטלפון הנייד מהתיק "ומתקשרת" לקב"ה. תגידו :"חבר טלפוני", בוודאי "גלגל הצלה". וככה כל הדרך, יותר מחצי שעה, הלכתי ברחובות תל אביב השוקקת, ומדברת עם אבא שלי, שבשמיים. "אבאלה, תעזור לי להיות חזקה, לנצח את הפחד הזה, שמעכב אותי, תהיה איתי, תן לי להרגיש את נוכחותך , כל רגע, כל דקה, אל תעזוב אותי לבד".

ותוך כדי צעידה התחלתי לשים לב, שהצעדים נהיים קלים יותר, אוריריים , שאבא הטוב שלי, לא רק מקשיב, אלא ממש נושא אותי על כפיים, כי אחרת, אני לבדי, עם החרדה הגדולה, מזמן כבר הייתי מוותרת, וחשבתי על כל הפעמים שנשאתי אני, פיזית ונפשית, את בתי הקטנה, כשהרגישה שלא יכולה יותר, שגופה או נפשה לא יעמדו במעמסה הכבדה,

וכך הלכנו השם ואני, ברחובות תל אביב, אל השלב הבא שצריך לעבור.

בלילה, כשהודיתי לו על החסדים הרבים שהעניק לי היום, חשבתי על משמעות קידוש השם היום מבחינתי. מבחינת היותי יהודיה כאן בארץ ישראל, בזמנים האלה. כאן, איני נרדפת, ועם זאת בסביבה בה גדלתי, חונכתי ואני נמצאת היום, הגילוי החיצוני של השינוי הפנימי, של קבלת עול תורה ומצוות,  היא קשה מאד. קריעת ים סוף כבר אמרתי.

והרגשתי שזה קידוש השם שלי היום. ועבודת השם שלי מורכבת מהרבה צעדים קטנים, פחדים שיש לנצח, ונשימות עמוקות שיש לקחת על מנת לנצח את הגוף המבוהל והמשותק.

ואני, בין כל הקולות המתערבלים בתוכי - זה של השיתוק והפחד, זה שאומר שלא אצליח, שאני מאבדת את כל מה שהשגתי, זה שחוזר בתוכי על משפטים שאני שומעת מבחוץ כגון:" מעניין על איזה צורך זה עונה לך, טוב, תמיד חיפשת משמעות - אז העיקר שאת מאושרת עכשיו, בדרך "הברורה" ..  עד לאן תגיעי? ולמה כל כך רחוק?

ומאלה שדוגלים בדרך האמצע המבט כבר קצת מרוחק ואומר:" ככה זה עם כל החוזרים בתשובה שגדלו בלי שום חינוך מסורתי בבית. הם הכי קיצוניים. "

בהמולה הזו , אני משתדלת לשמוע את נחמת קולו יתברך שמוביל אותי בדרך.

ויש עדיין רגעים שהפחד משתלט, ודחף לעצור הכל, או לפחות לא להראות לכל העולם איפה אני אוחזת, אבל הרצון האמיתי, הנושם,חי ובועט הוא להמשיך וללכת בדרך השם, להמשיך וללכת. הרבה נשימות אני נושמת, הרבה מבליגה, על אנשים קרובים שקצת התרחקו, על אנשים קרובים מאד מאד שמקבלים אותי אבל לא לגמרי מבינים. אבל גם הרבה תודות על נשים מקסימות, חברות חדשות, שהשם שולח לי,על מילים טובות שאני קוראת, על שיעורים מחזקים שאני שומעת ועל התובנה, שלא ממש שיניתי את עצמי, פשוט חזרתי אל עצמי, אל מהותי האמיתית, הסרתי את הקליפות העבות שכיסו את הנשמה שלי ושצמחו פרא.

אז לפני ראש השנה - אני מאחלת לכן ולי, שנציב לנו עוד יעדים לכבוש בדרך השם, עוד מקומות להגיע, עוד דרכים יצירתיות לדבר עם השם באמצע רחוב סואן בתל אביב בלי להסתכן באשפוז כפוי, שנוכל כולנו לחזור ולשוב אל מהותנו האמיתית, שנלמד להכיר אותה, ולחוש קרובות בכל מקום, בכל שעה אליו יתברך. שנה טובה לכולן!

שומרת שבת