מבראשית...

שבת בראשית. הכל מתחיל מהתחלה..

היו חגים. היו אורות. היתה תפילה. היה חשבון נפש ומחילה. היתה שמחה גדולה.

ועכשיו - מבראשית. למצוא את הטעם ביום החדש שזרח. את השמחה, האמונה, הדבקות, גם כשנגמר החג.

כמה חסדים עשה עמי השם בחודש תשרי...

היו התפילות מעומק הלב בראש השנה, והיתה ארוחה מפסקת מיוחדת במינה במשפחה שלי, והבנתי אז את מה שאני מדברת עליו הרבה ומתפללת עליו הרבה - להיות  כלי להכיל את כל השפע שאני מבקשת, כי היה שם רגע של חסד טהור, שהשם עשה לי, לנו, כמשפחה - שהייתי צריכה לסדר את הנשימה המתערבלת ונשאתי עיני לשמיים , בתודה.

בערב חג הסוכות התארחנו אצל משפחה מקסימה מחוץ לעיר, ישבנו מסובים לשולחן, והיה הקידוש, והטעמים הנפלאים של המאכלים , והילדים המקסימים, פעם ראשונה מאז שהתחלתי לשמור שבת, "שעשיתי שבת" מחוץ לבית שלי. ופתאום היה בי זיכרון, של ערב סוכות לפני שנה, והמילים שדיברתי אליך השם, הגיעו אלי שוב-התפללתי שתזכה אותי, בשנה הבאה, להיות בסוכה כשרה, והנה, אני כאן, זיכית אותי..

אל שומע תפילה. שמעת, אספת, אני כבר שכחתי מזמן,הרי כל הזמן יש דברים חדשים שצריך להתפלל עליהם, אבל בערב סוכות כשישבתי בסוכה שהוזמנתי אליה, והרגשתי את ענני הכבוד עוטפים מבחוץ,ברכות, בחמימות,בשמחה, בביטחון. נזכרתי פתאום. כמה חסדים שאתה עושה. לזכור. לדעת מהמקום הכי עמוק, פנימי ומאמין, שגם ברגע הקשה הזה, אתה עושה עמי חסד. ולקבל את העונג ואת הכאב באותן ידיים מושטות - "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון".

עניין מרכזי בישיבה בסוכה הוא, כידוע, עניין העראיות. לזכור את חלוף הגוף, חלוף החומר. שלא ללכת שבי אחרי צרכי הגוף ותאוותיו, "כי מעפר באת ואל עפר תשוב"..

בתהליך החיפוש שלי, היה להתבוננות בחלוף הגוף, למוות, מקום חשוב. היו מחשבות שעלו בי, שלכאורה נדמו כרגע אחד שעבר, ללא המשכיות, אך בדיעבד ברור לי שהשם לאט לאט, סלל את הדרך עם כל מחשבה, עם כל התבוננות.

יש אנשים רבים שלא מחפשים. מתכהים מול הצורך הטבוע בנו לשאול. על המוות. על החיים. על מה שביניהם. על העולם מסביב. ואז יש כל כך הרבה כעס. ועצב. ודיכאון. כמו שאמונה מחלחלת אל תוך תאי הגוף, אל כל תחומי החיים, כך גם חוסר אמונה. לבד. אני מתקשה להיות במקום הזה. אלו אנשים שגורמים לאמונה שלך להראות קטנה וילדותית, נאיבית. אני יודעת שבתקופות מסוימות, כמו גיל ההתבגרות, הייתי במקום של לשאול, לחפש. אבל אחר כך היו ההשפעות הסביבתיות של "להתבגר". להתכהות.

בלילה באו לי זיכרונות של ימים  אחרים.זיכרונות של  לילות. בגיל ההתבגרות סערות הופכות לי את הבטן. והשאלות. והצעקות שצעקתי לרוח. היה המקום הזה שגרתי בו אז, והיה העץ הזה הגדול, והיה המקום שנקרא "פינת הגולה" ובה ניצבו פסליהם של המעונים ברגע האימה לפני שהובלו אל מותם. וגם אני צעקתי שם, בעיקר בחורף, שגם החתולים חיפשו מסתור מפני הקור. ישבתי שם בערב, והרגשתי הכי לבד בעולם. הכי רחוק. הרגשתי גם אני גולה, גולה מנשמתי. , לקח לי הרבה זמן, הרבה שנים לאתר את המקום ממנו גליתי, את מולדתי האבודה. להבין את גלות הנשמה.

זה הזכיר לי שיר של פנחס שדה :

עוד מעט/פנחס שדה

איך שהזמן עובר.

איך שהזמן נוהר.

ה', תן נר.

כי אני עוור.

פה ושם אני רוקד.

פה ושם אני רועד.

עודי, אך לא רחוק שאתמוטט.

ה' ימלוך לעולם ועד.

שמתי לב אל הנשמה,

אך מי אני ואני מה

להבינה, לנחמה,

ועוד מעט ואני רימה.

כשקראתי את השיר הזה, עלה הקול הזה בתוכי, שמהדהד בכל תהליך התשובה שלי,  שפוחד כל הזמן להישאר בכף הקלע של ספק באמונה, במקום בו עמלק אינו חדל לזנב בך. להישאר ברמת השיר, המשורר המתבונן מבחוץ, השומר לעצמו, לכאורה, את שני העולמות גם יחד. הפחד לא ללכת עוד צעד אל עצמי, לא להתקדם עוד צעד, אל ידו המושטת, בשבילי.

זה הביא אותי לכתוב שיר:

                                     שימו לב אל הנשמה/שומרת שבת

                                           שימו לב אל הנשמה

שלא תרחק, שלא תגווע

שלא תיפול לתרדמה

שלא תשכח את מקורה

שמתי לב אל הנשמה

לרגע אחד הקשבתי לקולה

אור גדול שטף אותי באהבה

חזרתי, אליך, בתשובה שלמה.

והשבוע שמחת תורה. ונס גלוי בליל שבת. הבית מוכן לשבת. נרות דולקים אבל אני חשתי עצבות- הייתי בטוחה שהקפות שמחת תורה יתקיימו בשבת בערב, וידעתי שלא אוכל להגיע.

כל כך הרבה שנים שלא הייתי בבית כנסת בשמחת תורה. דגל עם תפוח אדום שמעולם לא הצלחתי לנגוס בו, וארון קודש עטור נצנצים שמתפזרים בשמחה על כפות הידיים הקטנות והשמלה. המון שנים שלא ידעתי על מה השמחה. שהיא לא היתה השמחה שלי. שלא ביקשתי אותה. שלא ידעתי מתי ואיזה פרשה קוראים השבוע. שלא חיכיתי למראה המיוחד של השמים בערב שבת, אבל עכשיו אני כן.. משתוקקת...

ולא הבנתי איך זה לא מסתדר. והגיעו מחשבות לא טובות - לא מגיע לי.. ודיברתי אליך, ושאלתי, ואז כמעט בלי משים, פתחתי ספר מושגים ביהדות של הרב לאו, והעיניים מרפרפות על ערך "שמחת תורה" וקוראות שההקפות הן בליל שמחת תורה, וההבנה, זה עכשיו, לא מחר, ואני רצה לחלון לגלות שממש עכשיו נצץ כוכב שלישי בשמים, מהר ארגנתי את הבנות ורצתי לבית הכנסת כדי להגיע ממש בהקפה הראשונה...

זוכר איך עמדתי בעזרת הנשים נוצצת ולא מהנצנצים של הדגל, אלא מהנשמה היתרה שהארת בי..  מלמטה רקדו כולם עם ספרי התורה, ושירה גדולה,. וידעתי איך שכולך טוב, ואיך אתה רוצה בשבילי את הטוב, גם שאני עוד תפוסה במחשבות "שלא מגיע לי", גם כשהטוב ממש מחכה שאראה אותו...

תורת חיים נתת לנו. ואני מתפללת שהשנה, מבראשית, שוב אבחר בחיים, שוב אבחר באמונה, שוב אבחר בשמחה.

ואם אפשר גם לבקש...

מסביבי, יש אנשים שהדרך שלי כל כך קשה להם. שהם מקפידים עלי מאד. יש שכל כך רחוקים.. כבר אי אפשר אבא. עם הגלות הזו, תן לכולם להרגיש, להיות איתך. גאל מהגלות הזו, מהסתר הפנים שלך. הפוך את הגלות לגילוי אורך. פנים מול פנים.

אני עוצמת עיניים ומדמיינת. רגע מתוק של מפגש. דמעות של שמחה מוחקות באחת שנים ארוכות של דמעות צער וכאב..

אבל עם כל הקשיים אני אומרת לך בפה מלא- תודה אבא שלקחת אותי, שהבאת אותי, כי לבד לא הייתי יכולה, מי יכול לבד, בגילי, עם כל התפאורה שמסביב.. זה רק אתה בנשמה שנתת לי, הטהורה, עם עוד יום, עם עוד נשימה, רבה אמונתך בי, אבא יקר שלי, ואני מודה לך על כל זה.