מיכל
ב”ה
רציתי לשתף אתכן במשהו שכתב דוד של אבא שלי.
שזכה להיות בפורת יוסף הראשונה בירושלים לפני מלחמת השחרור
עם כול הצדיקים של דור קודם שהיו אז עוד צעירים.
תשעה באב מוצאי שבת שנת ת”ש 1940
ריקי אטינגר
ביום שבת כאשר גמרנו לאכול את סעודה שלישית שהיא סעודת מפסקת.
עלינו למעלה לבית הכנסת הגדול בישיבת פורת יוסף בעוד הקהל מתאסף ומתכוננים לקראת ערבית של תשעה באב .
ישבתי בספסל ליד חכם אברהם יחזקאל יהודי אלמן שעלה מעירק והשתכן בחדר אחד סמוך ליד דירתו של חכם יצחק כורך, לימים יוכר כרב המקובל חרב יצחק כדורי זצ”ל.
כשבידי ספר של תפילות לתשעה באב ואני קורא במגילת “איכה”. כאשר הציץ בספרי חכם אברהם יחזקאל אמר לי שעדיין שבת ואסור לקרוא את מגילת איכה.
היות ובשבת אסור לנהוג מנהג אבלות וצריך לכבד את השבת בשמחה עד שיתפללו ערבית לכן “אין מערבין קודש בחול”.
כפי שאמר סגרתי את הספר ולקחתי ספר אחר.
כאשר החשיך אבי כיבה את החשמל ונשארה נורה אחת דולקת .וזה היה הסימן שהתחיל האבל של תשעה באב .
אני זוכר כאשר עמדתי ליד אבי שבידו צלחת המלאה באפר ונר להבדלה והגיש מהצלחת המלאה באפר.
אבי הסתובב בין קהל המתפללים שלקחו מהאפר ושמו על מצחם לאות אבל. וכך החלו לקרוא בקינות כאשר כל המתפללים יושבים על הרצפה סימן לאבלות .
קולו של חכם בן ציון חזן עדיין מהדהד באוזני .כך היה מתחיל ומכריז היום לפני אלף שמונה מאות שבעים ושמונה שנים חרב בית מקדשנו ואז התחיל לקרוא בקריאת הקינות “בליל זה יבכיון קול ברמה נשמע ביללה בכי ונהי תמרורים”.
כאשר חכם בן ציון חזן היה מרים את קולו בבכי עם הניגון המיוחד לבכי והגרון היה נשנק.
הוא היה ממשיך “במידי שנה קינה ” בית הכנסת היה כולו רועד!! וקהל המתפללים היו מתפרצים בבכי.
כאשר היה אומר ומכריז את השנה ויום שחרב בית מקדשנו . מעטים החזנים שיכלו לומר את הקינות בצורה דרמטית כזאת. כאשר קולו היה מזעזע במנגינתו.
וכל קהל המקובלים יושבים על הרצפה ועל מצחם האפר השחור בתוך בית הכנסת. מסביב שהיה שרוי בחשיכה ורק אור הנר הבודד שעמד לידו .
הבכי והאבל היה כל כך חזק שנדמה לך שאתה שרוי בתקופת החורבן ממש .
לרגע נדמה לך שהנה יושב ירמיהו הנביא ומקונן על חורבנה של ירושלים ועל ציון המהוללה.
אנו הילדים לקחנו ברצינות את האבל הלאומי ובכינו כאילו זה קרה היום או השבוע הזה.
הערב החל להחשיך כאשר החל הקהל הרב לרדת במדרגות המובילות לכותל המערבי.
אלפים ירדו דרך “בית מחסה” ועברו ליד ,שער ברזל” של ישיבת פורת יוסף מול החומה.
אחר התפילה היינו יורדים למטה ועומדים ליד שער הברזל הכניסה של הישיבה ומסתכלים בקהל הרב שירדו קבוצות קבוצות בדרכם לכותל.
הקהל היה מגוון דתיים וחילונים. בחורים ובחורות. חלוצים וחלוצות. לובשי שחורים אנשי מאה שערים ואנשים גלוי ראש כולם הלכו בדרכם לכותל המערבי.
קהל של אלפי איש , חלק מהקהל הלכו על החומות ומעל שער האשפות ירדו והמשיכו בדרך המובילה לכותל.
חלק מהקהל שחזרו מהכותל נכנסו לשער האשפות בדרכם להר הזיתים ועולים לקברו של זכריה הנביא ומצבת “יד אבשלום”.
יש אגדה האומרת “שבליל תשעה באב יורדות דמעות מהמצבה שעל קברו של זכריה הנביא לזכר החורבן.
מרוב הקהל הרב היה עומד שוטר ומכוון את הקהל שלא ישהו זמן רב במקום ,
אני זוכר שפעם אחת בהיותינו ילדים קטנים הצטרפנו להולכים לכותל ומפאת הדוחק שנוצר במקום השוטרים הבריטים היו מכוונים את היוצאים מהכותל בדרך אחרת ואני כילד קטן לא הכרתי את הדרך החדשה וגם חשוכה.
עד שמי שהוא מבוגר שאינני זוכר את שמו לקח אותנו דרך כמה כניסות של בתים ערבים ומשם חזרנו בדרך שהיינו רגילים ללכת בה .
בחזרה פגשנו קבוצה מאנשי ביתר שהיו יושבים על החומה ושרים שירי ביתר ושירים על ציון האבלה.
למחרת היינו עולים לבית הכנסת ומתפללים בלי להניח תפילין, רק אחר הצהרים היינו מניחים תפילין כאשר היו מוצאים את ספר התורה מארון הקודש היה עטוף בבד שחור שתפרו לו במיוחד ליום הזה .
אחרי הצהרים אבי היה חותך אבטיחים גדולים שהיה קונה מבעוד זמן.
אני זוכר את האבטיחים שאבי היה קונה הגדולים ביותר הנמצאים בשוק. אבי היה חותך את האבטיח לפלחים גדולים ומניח אותם במגשים .
ומיד אחרי תפילת “עלינו לשבח” היה הקהל יוצא ושובר את הצום הקשה באבטיח קר ומתוק מאוד.
מוצאי תשעה באב היה מסמל את סיום האבלות ובין המצרים שמתחיל בצום שבעה עשר בתמוז ונמשך שלוש שבועות עד ליום תשעה באב אחר שעת המעריב.
בישיבה היה נהוג שכל התלמידים יורדים לבית הכנסת הגדול ויושבים על הרצפה עם כל החכמים והמקובלים ואומרים את הקינות.
“כל ברמה נשמע יללה” ומרחוק יכולת לשמוע את הקינות הנאמרות במנגינה מיוחדת.
כבר למחרת יום תשעה באב יכולת להרגיש בגמר האבל. אנשים שלא קנו בגדים חדשים בשלוש השבועות היו הולכים לחנויות וקונים.
והגברים של גילחו את זקנם כולם הולכים לספר.
כמו כן מתחילה עונת החתונות והיו אנשים יוצאים לחופשות היות ומתחילה “עונת בין הזמנים” עד ראש חודש אלול שמתחילה שנת הלימודים החדשה.
דברים אלו נכתבו בספרי “מאיר זיכרונות”
שיצא לאור בשנת תשנ”ד 1994
מאיר סודרי כפר סבא
ט’ באב מוצאי שבת שנת ת”ש 1940 | ריקי אטינגר
השארת תגובה
תגובות אחרונות