“לידה ללא כאב” | מאת שולמית זלצר תומכת לידה

“אזרתי עוז ויצאתי אל הגשם השוטף. בחוץ היה קר ולא נעים, בדיוק כפי שציפיתי.

ניצבתי כשעיניי מצומצמות וכתפיי שחוחות, והצצתי דרך השיטפון האפור.

לאחר מכן נשמתי עמוק, ובבת אחת שיניתי את ציפיותיי.

כפי שהראה לי פעם רולף השחור, ציפיותיהם של בני האדם היו מקור לאכזבות רבות.

כאדם, ציפיתי שאוכל ליהנות מחמימות ומיובש בכל עת שארצה בכך.

בעלי החיים לא טיפחו אמונות כאלה. ירד גשם. החלק הזאבי שבי היה מוכן לקבל זאת.

משמעות הגשם היא קור ורטיבות. ברגע שהכרתי בכך וחדלתי להשוות את המצב הקיים למצב שאליו ייחלתי,

הפכו התנאים לנסבלים יותר. יצאתי לדרך” (שליחותו של ליצן, רובין הוב. עמ’ 428)

הייתי השבוע בחדר לידה. על הקיר תלויות כרזות המצהירות כי זהו בית חולים ללא כאב.

בקופת חולים בה ביקרתי היו פליירים שהסבירו כי הכאב הוא מזיק, וכי יש לעצור אותו.

“ספרי לנו כיצד את מרגישה ואנו נעזור לך לשכך את הכאב”.

עכשיו אני שואלת את עצמי שאלות רבות . הרי הכאב הוא חלק בלתי נפרד מהחיים ומהלידה.

לא תמיד אפשר לשכך אותו. לפעמים תופעות הלוואי והמחיר של שיכוך הכאבים חמורים ועדיף לא לשכך את הכאב.

בוודאי בלידה שהיא תהליך שמטבעו כרוך בכאב השאלות הללו חשובות מתמיד:

מה הכרזה כמו “בית חולים ללא כאב” עושה לאשה שמגיעה כאובה לחדר הלידה? מה היא עושה לאשה שמגיעה לסיור לקראת לידה?

יחס זה לכאב עלול ליצור מחשבה שכאב בלידה זה משהו לא נורמלי. בלתי נסבל, לא הוגן.

ההבטחה ללא סייגים לשיכוך הכאב יוצרת ציפיה ללדת ללא כאב, בעוד לידה באופן טבעי היא תהליך כואב.

האם אשה יכולה באמת ובתמים לצפות ללידה ללא כאב?

גם היום, במאה העשרים ואחת, יש נשים שלא יכולות לקבל אפידורל מסיבות רפואיות,

וגם בין הנשים הבוחרות לקבל אפידורל, 15% מהן ממשיכות לחוות כאב ומרגישות לא מרוצות.

גם אם אשה מקבלת אפידורל והוא משפיע עליה טוב, עד שהוא משפיע יחלוף זמן.

עד שהיא תקבל את הנוזלים, עד שיחזרו בדיקות הדם, עד שיגיע המרדים. עד שתשפיע הזריקה.

בכל הזמן הזה (וזה יכול לקחת שעה או יותר) היא תחוש כאב.

ומה אם את מאלו שמגיעות מאוחר מדי מכדי לקבל שיכוך כאב?

ומה אם בחרת ללדת בלי אפידורל? לחוש את הכאב ולעבוד איתו?

ובכל זאת גם לך לוחשים באוזן “לידה ללא כאב” “למה לסבול? את במאה העשרים ואחת” .

ההבטחה המרומזת או הישירה ללדת ללא כאב – בין אם זה בתיעוד של לידות כמו בייבי בום,

בין אם זה בשילוט חוצות בחדר הלידה, יוצרת ציפיה למצב שאינו טבעי ולא תמיד מתאפשר.

הציפיה ללדת ללא כאב הופכת את הכאב לבלתי נסבל, ללא הוגן, לבלתי נורמלי בעוד שהלידה כרוכה בכאב.

זה אחד הדברים הבודדים שאפשר לומר בוודאות על לידה – היא כואבת.

הכאב חזק, קורא לפעולה, מזמין לעבודה, לעתים משתק ומבהיל, אבל כמעט תמיד נוכח.

אם נחזור להבנה שהכאב הוא בלתי נפרד מהלידה, שזה טבעי לחוש כאב,

שיש לו ערך ותועלת לתהליך הלידה, נצליח לקבל אותו בקלות רבה יותר.

להתמודד איתו מתוך בטחון, וגם להפרד ממנו לטובת משכך כאבים בזמן הנכון,

באופן הנכון ולהמשיך להיות פעילות בלידה גם כשאיננו חשות את הכאב.

אין לי שום דבר נגד משככי כאבים, רק נגד השימוש הגורף בהם ללא שיקול דעת.

ונגד ההבטחה הכוזבת לשיכוך כאב בכל מחיר, בכל מצב.

נגד האכזבה שנגרמת לכל כך הרבה נשים שבסופו של דבר יולדות מתוך כאב

אבל בנוסף על הכאב מרגישות גם אכזבה, כעס ותסכול על ההבטחה שהופרה.