עבודה בפרשה | פרשת ויקרא | הרבנית שריג

אני חייבת לספר לכם את הסיפור הזה.
אמיתי, אמיתי, לא יאמן אבל אמיתי.
לפני כשבוע ניגש אדם אחד אל בעלי ואמר לו שלא יבוא לשיעור הבא אצלו.
יש לי ברית לנכד, הוא אמר.
מזל טוב, מזל טוב, שמחה גדולה –
אתה לא מבין אפילו עד כמה המשיך לספר לו הסבא הגאה.
בתי ילדה אחרי שבע שנים של צפיה.
ואיך גלגל את זה הקב”ה?
היא הלכה עקב בעיה ברגל לרופא אורתופד. האורתופד בדק מה שבדק ואז שאל אותה.
יש לך ילדים?
לא אמרה האשה, עדיין לא.
מממ.. השיב לה האורתופד חשבתי ככה.
היציבה שלך היא כזאת שלהבנתי הגוף שלך לא מסוגל כרגע לקלוט הריון.
אמר מה שאמר, המליץ מה שהמליץ היציבה השתנתה ומזל טוב.
פלאי פלאים איך הקב”ה ברא את הגוף שלנו כמערכת מושלמת
מערכת בה כל פרט משפיע ומשלים את הפרטים האחרים.
אבל לא רק את זה אלא גם את הצד הרוחני שלנו.
וזה מה שכתוב בפרשה:
“וַיִּקְרָא, אֶל-מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה’ אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן” (ויקרא א א-ב)
המשכן עומד על תילו, תמה תקופת הבניה והעשיה
ובני ישראל מקבלים את המצוות הראשונות הקשורים אליו. הקורבנות.
ומה אומרת לנו הפרשה? “אדם כי יקריב.”
המילה אדם באה לרמז לנו על אדם הראשון שהיה הראשון שהקריב קורבן אחרי החטא.
האדם נברא בצלם אלקים, גוף האדם הוא שלמות שמבררת לנו גם את הצד הרוחני.
כל חלק מחלקי גוף האדם מורים על עבודת ה’ שלו
וכשאדם חוטא בגופו בעצם נפגם גם חלק רוחני שלו.
באה עבודת הקורבנות ומזכירה לאדם כי כדי לתקן הוא צריך להתקרב
לחזור בחזרה למהותו הראשונית למהותו של אדם הראשון ממש, לפני החטא.
כשאדם רואה את הקורבן מונח על המזבח ונשרף
הוא רואה בצורה מוחשית מה קורה לגוף הפיזי, איך הוא הופך לאפר.
הוא מקבל פרופורציות על מקומו וארעיותו של הגוף הפיזי בעולם.
ומי נמצא על המזבח? בצורה רעיונית הקורבן המסמל את החוטא.
במעשה ההקרבה מתקרב להבנה שבעצם הוא זה שהיה צריך בשל החטא להיכחד.
אחד הדברים המלווים את הקרבת הקורבן הוא הווידוי על החטאים
והתודה לקב”ה שמאפשר לנו לתקן את מה שנפגם.
בכוחו של הקורבן מתקרב האדם בחזרה לקב”ה
שנתן לנו ברחמיו את אפשרות הכפרה על ידי הבאת קורבנות.
מבחינה זאת עבודת הקורבנות בעצם מחזירה את האדם למצב המתוקן.
בימינו באין עבודת קורבנות תיקנו לנו חכמים את התפילה.
מרים מספרת לנו כי אחיה בן ה45 היה חולה חודשים מספר ונפטר. בכאב גדול היא מספרת כי כל
המקורבים והמשפחה התפללו עליו רבות והיא מרגישה אכזבה גדולה שהתפילות לא קרעו את
גזר הדין. בעצם היא אומרת:
התפילות לא עזרו לו.
1. האם זאת האמת שהתפילות לא עזרו לו?
כן, הוא נפטר.
2. האם את יודעת בוודאות שזאת האמת שהתפילות לא עזרו לו?
כן.
3. איך את מגיבה כשאת מאמינה למחשבה זו שהתפילות לא עזרו לו?
אני בוכה, אני כועסת, יש לי טענות לאלקים, אני מרגישה שאלקים צוחק עלי, לא רואה אותי, לא מתחשב בכאב שלי.
4. מי תהיי בלי המחשבה שהתפילות לא עזרו לו?
יותר ענוה, מקבלת, מסוגלת להמשיך, לא מסתכלת על אלקים כאילו הוא עובד אצלי.

היפוכים:
התפילות כן עזרו לו
בעצם, אין לי שום דרך לדעת מה היתה השפעת התפילות. אולי הם כן הקלו עליו, המעיטו את
הייסורים שלו, עמדו לזכותו. אולי התפילות עזרו לו כי הוא הפסיק לסבול.
אולי גם עזר לו הידיעה שאנחנו מתפללים.