תמיד הייתי כזו אימפולסיבית או שזה רק עכשיו?
“תצא מהחדר!”
-“אבל אימא,אני רק…”
“תצא עכשיו מהחדר בקשתי!”
-“אבל אימא,אני…”
“מה אמרתי??”
-“אבל אימא…”
“יהונתן!”
-“אבל…”
זה כמו נ, נח,נחמ,נחמן מאומן-רק הפוך…
נכון שמשפט המחץ של ילדים בכל ויכוח,דיון,בקשה,שאלה,סירוב וכד’ הוא:
“אבל אימא!!!!!!!!!!!!!!!!!!”…………………..
יהונתן יצא מהחדר.חשבתן שיהיה שקט? גם אני. אבל זהו,שלא.
ייסורי המצפון חיכו בדיוק לרגע הזה ועטו עלי כעל קרבן חטאת.
מסכן. למה דברת אליו ככה?
מסכן.את לא יכולה להיות יותר סבלנית ורגועה? (אתמול שמעתי את זה בהנחיית הורים)
מסכן. את כל היום צועקת עליו.
מסכן. זה שאת מתוחה כרגע,לא אמור להשליך עליו ולפגוע בו.
מסכן…די! לא רוצה לשמוע יותר!
ייסורי המצפון מייסרים אותי באופן כזה שבטוח מכפרים לי על מה שצעקתי עליו.
בהחלטה נחושה אני יוצאת מהחדר לחפש את יהונתן שבטח יושב באיזו פינה בחדר שלו,או בסלון ליד הוילונות הארוכים של שבת, עיניו דומעות והוא מביט בשתיקה אילמת על העולם האכזר שבו אימא צועקת עליו לצאת מהחדר. רק לדמיין את זה-שובר לי את הלב.
אני עוברת דרך המטבח ושוברת לו קוביית שוקולד חלבי עם שמנת (ועוד שתיים בשבילי,לאחר כך,כפרס ניחומים)
בסוף אני מוצאת אותו בסלון,יושב על השטיח מול אחותו בת הארבע,והם שקועים במשחק פליימוביל מרתק חושים.
“יהונתן?” (אולי עוד תולות שרידי דמעות בין ריסיו?)
-“כן” הוא עונה תוך כדי הסעת האופניים בכביש הקפלה,
אהמ… מה אני אגיד לו? הוא נראה כל כך מרותק ללא שריד דמעה. בעצם, אולי הוא נכנס להלם או קיפאון חושים מרוב צעקות?
“אהמ…תסדרו,מתוקים,אחרי שתסיימו לשחק,בסדר?”
-“טוב”. וממשיך להתעמק בפירוק קסדת איש הפליימוביל.
בטח! הוא משחק בפליימוביל ילד ואימא שצועקת עליו והוא בוכה…בעצם,שישחק! שיוציא את זה עכשיו,בתרפיה במשחק ולא עוד כמה שנים אצל פסיכולוג.
אוף! למה לא שלטתי בעצמי?? איפה כל היישומים מהנחיית ההורים שקורסתי(עברתי קורס,בלע”ז) בקיץ האחרון?
“אימא!” הם פורצים מאושרים אל תוך המחשבות ומגישים לי באהבה גדולה גוש בלתי מזוהה עשוי קליקס.
“מה זה?” אני שואלת בזהירות,מורחת חיוך גדול ומנסה לחפש בכל זאת שרידי דמעות בעיניו.
-“הכנו לך כתר מקליקס!” אומר יהונתן בעיניים בורקות (די! לא מדמעות,תפסיקי!)
-“כי למדנו בגן שאימות הם כמו מלכה!” נואמת אחותו הקטנה.
“איזה מקסימים אתם!!” חיבוק דב לכל אחד ונישקה חזקה חזקה. הפעם אני מגלה שרידי דמעות,אצלי בעיניים.
רציתי לחזור למטבח,לשים את קוביית השוקולד חזרה בארון,במחשבה שנייה הוספתי אותה לשתיים שלקחתי קודם,ומצצתי מהורהרת:
כמה קל לילדים לשכוח, לסלוח. אין להם ייסורי מצפון או חשבונות. לא תמיד הם כל כך מסכנים כמו שנדמה לנו, והלוואי שלפעמים נדע להיות כמותם.