ט”ו בשבט בדור המיקרוגל | הר’ יוני לביא

ט”ו בשבט בדור המיקרוגל | הר’ יוני לביא

אם הילדים חוזרים מן הגן ופיהם מפזם “השקדייה פורחת”, גם אם בחוץ סוער ושום ‘שמש פז’ לא זורחת, כנראה שט”ו בשבט עומד בפתח. אלא שנדמה שעם השנים חג האילנות הפך להיות פחות ופחות אקטואלי. האדם המודרני כבר לא תלוי עוד בטבע כמו בעבר. הוא חי לו בבית מוגן וממוזג, ופגעי מזג האוויר כבר לא עושים עליו כל רושם. הטכנולוגיה מסייעת לו להתגבר על מגבלות הטבע ולדלג על מרחקים של זמן ומקום. הוא הולך ומנצח את המחלות ומשפר את איכות חייו, ונדמה שאפילו השמים אינם עוד הגבול בשבילו.

האם לאיש ההייטק המודרני יש עוד מה ללמוד מן הטבע האיטי והמסורבל, זה שמתקדם בשלבים אט אט ולא ממהר לאף מקום? האם לאילן הצומח ולפרח העדין יש עוד מה לומר לאדם החמוש בסמארטפון, מחשב נייד ומכונית מהירה ומשוכללת?

פגעי הקידמה

האמת היא שכן, והחג הזה, חג הטבע והאילנות, נושא בקרבו מסר חשוב מאד לאדם המודרני. מסר שאם רק יפתח את אוזניו וישכיל להאזין לו, ישפיע על חייו לבלי היכר. כי הקידמה, יחד עם כל הדברים הטובים שהעניקה לאדם, גם גרמה לו לכמה קלקולים.

הראשון שבהם הוא להיות עצלן. הוא התרגל לכך שהכול בא לו בקלות. כי אם פעם בכדי להגיע מירושלים לתל- אביב היית צריך לצאת למסע ממושך ומייגע על גבו של חמור, היום די ב’קפיצה’ של חמישים דקות ברכב מהיר. אם פעם בכדי לשוחח עם חבר שנמצא בקצה השני של האוקיינוס היית צריך לשלוח מכתב שיגיע ליעדו תוך חודשיים (במקרה הטוב), היום כל שנדרש הוא לשלוף את המכשיר מן הכיס ולחייג או לסמס. אם פעם בכדי לאכול עוף לארוחת צהריים היית צריך לקחת את התרנגולת לשוחט, למרוט לה את הנוצות, למלוח, לנקר, לנקות וכו’ וכו’, היום מספיק לשלוף שניצל מוכן מן המקפיא ולהכניס לדקה למיקרוגל.

צורת החיים הזו מטפחת ומעודדת עצלנות. מי שהתרגל שכל כך הרבה דברים מדהימים מגיעים אליו בקלות, ברגע שמשהו דורש קצת יזע ומאמץ הוא מתלונן ומקטר וממהר לוותר עליו.

הנגע השני הוא קוצר רוח.  בעבר דברים היו אורכים זמן, ולא היתה ברירה אלא להצטייד בסבלנות עד שתזכה לראות את פרי עמלך. היום הכל קורה כל כך מהר, כהרף עין ממש, והאדם שגדל בדור הסמס ומטוסי הסילון סובל מקוצר רוח כרוני. איו לו סבלנות להמתין לדבר שלוקח יותר משלושים שניות. וכשדברים אורכים יותר מזה – הוא מתעצבן, מתרגז ונעשה מתוסכל. קשה לו להבין שלא כל דבר בעולם עובד בקצב המיקרוגל.

חינוך ילדים, לדוגמא, זה דבר שלא שקורה בין רגע. מדובר בהשקעה של שנים, טיפוח יומיומי והרבה סבלנות. גם אם היית מאוד רוצה, לא תוכל להכניס את הילד למיקרו, להקיש את הקוד המתאים, ולראות אותו יוצא כעבור 30 שניות בוגר ומחונך. אין מה לעשות. כאן זה פשוט עובד אחרת. אבל האדם המודרני הרי כל כך ממהר. יש לו קריירה לטפח, פרוייקטים להריץ. מתי יהיה לו זמן להשקיע בחינוך וטיפוח הילד שלו?

גם קשר בין אנשים, זה דבר שדורש סבלנות והתמסרות. זוגיות בריאה ועמוקה בין גבר לאישה אינה דבר שנבנה בין רגע. צריך להשקיע בזה זמן וכוחות נפש. להקשיב ולתמוך, לפרגן ולחזק. ומי שאין לו כוח לזה, מי שרוצה לראות תוצאות כאן ועכשיו, יקשה עליו מאד ליצור קשרים עמוקים ואמיצים עם בן זוגו או עם אנשים אחרים (האם זה פלא שחיי נישואין בעולם המערבי נמצאים במצב קטסטרופלי כזה?).

כך גם לגבי בניין האישיות וכל תחום עבודת המידות. כדי להתמודד עם קינאה, גאווה, קמצנות וחמדנות לא מספיק לסמן אותם עם העכבר וללחוץ על DELETE. כדי לרכוש עין טובה, זריזות, ענוה ושמחה פנימית אי אפשר להוריד אפליקציה מתאימה. יש צורך בעבודה והשקעה רבה. האם לאדם המודרני יהיה פנאי וסבלנות לעשות את זה?

ומה שנכון במישור הפרטי, נכון שבעתיים כשמדובר בעם ישראל בכללו. אחרי אלפיים שנות גלות זכינו סוף סוף לחזור הביתה ולהקים כאן מדינה. היו כאלה שהיו בטוחים שזהו. הגענו אל המנוחה ואל הנחלה ואוטוטו הגאולה השלימה בפתח. אבל לא, חלפו להן שבעים שנה ומתברר שעדיין לא הכול מסתדר כמו שרצינו. המשיח טרם הגיע, עדיין יש מלחמות ופיגועים, יש בעיות ומשברים, ויש אנשים שמתחילים לאבד את הסבלנות. מקטרים, מתעצבנים, מתייאשים… אבל רגע, מה קרה? וכי מישהו הבטיח שתוך חמש דקות (או אפילו מאה שנה) הכל יסתדר בדיוק לפי הדמיונות והציפיות שלנו? האם אנחנו בהכרח יודעים איך הכי נכון שהדברים יקרו?

קימעא קימעא
בדיוק בנקודה הזו מופיע לו חג האילנות. לא בכדי נמשלה גאולתם של ישראל דווקא ל’צמח‘. הרי כך אנו אומרים יום יום בתפילה – “את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח”. הרבה דברים אנחנו יכולים ללמוד מן הצמח הקטן והפשוט, מאותו גרעין שפורץ ממעבה האדמה ומפלס לו את דרכו באיטיות אך בביטחה כלפי מעלה. הוא לא עובד עם סטופר ולא מנסה להספיק הכל בין רגע. הוא לא עסוק כל הזמן בשאלה – “מה יהיה?”, “מתי כבר יגיע הסוף?”, “למה הם לא ממלאים את תפקידם כמו שצריך?”. מה שמעניין אותו זה דבר אחד בלבד. לצמוח. הוא מתקדם לו בנחת ובסבלנות. שלב אחר שלב. חותר כלפי מעלה ולא מוותר. אם תבוא רוח סערה ותאיים לעקור אותו, הוא יכופף את ראשו ויאחז בשורשיו היטב באדמה עד יעבור זעם. הוא יקבל בשקיקה כל טיפת גשם שמורעפת עליו מלמעלה, וינצל אותה לדבר אחד. לגדול. בלי חשבונות, בלי שיקולים. בנחת, בסבלנות, באמונה.

ננסה גם אנחנו, בחג האילנות, הבא עלינו לטובה, לצאת אל הטבע. לנשום את האוויר, לקלוט את הריחות, להתבונן ולהאזין. נביט בפרח הקטן, נלטף את עליו ונקשיב למה שהוא מלמד אותנו. שיהיה לכם חג אילנות שמח!