באה מאהבה | פ’ במדבר | רחל וינשטיין

האם את גם מוצאת את עצמך סופרת את הילדים כל שניה בטיולים משפחתיים? או באירועים רבי משתתפים? את יודעת שאם רגע אחד תשכחי לספור אז כבר יקראו לך ברמקול. הורי הילד…

אני לא אשכח איך בטקס של אחי בצומת גולני רגע אחד לא ספרנו אותם ופתאום שמענו ברמקול: “נמצאה ילדה יפה עם עיניים כחולות”… ברוך ה’ שנמצאה, וכשלקחתי את הילדה היפה עם העיניים הכחולות לשירותים אחר כך שמעתי לחשושים: “זו הילדה עם העיניים הכחולות, נכון?”

אבל אם היו שואלים אותך איך את מביעה כלפי ילדייך אהבה, היית אולי מספרת שאת מחבקת אותם, מספרת להם סיפורים, מקשיבה להם. אבל לספור אותם – זה ביטוי של אהבה?

אז אם תשאלו את רש”י, כנראה שכן.

פרשת במדבר פותחת בציווי למנות את העם ורש”י מעיר: מתוך חיבתן לפניו – מונה אותם כל שעה. כשיצאו ממצרים – מנאן ;
וכשנפלו בעגל – מנאן, לידע מנין הנותרים; כשבא להשרות שכינתו עליהם – מנאן. באחד בניסן הוקם המשכן, ובאחד באייר מנאם:

הקב”ה, אומר רש”י, מתוך חיבתן של ישראל, מונה אותם כל שעה. ממש כמו שאת ואני סופרות את הילדים כל שעה, או כל שניה. ואם חשבת שאת מונה אותם מתוך לחץ, או דאגה אז זהו שלא. זה מתוך חיבתן.
ואם חושבים על זה, זה ברור. למה אנחנו דואגות? כי אנחנו אוהבות אותם ולא רוצות לאבד אותם. למה אנחנו צועקות עליהם? כי אנחנו אוהבות אותם עד מאוד.
אבל לפעמים מרוב דאגה, ומרוב אהבה אנחנו שוכחות. שוכחות שאנחנו בעצם אוהבות אותם. ושכל הלחץ, הדאגה והכעס, כן אפילו הכעס – באים כולם ממקום של אהבה.
במירוץ להגיע לגן, להכין ארוחת ערב, לנקות ועוד ועוד, כל כך קל לשכוח!

רש”י אומר שמחיבתן הקב”ה מונה אותם כל שעה. בתחילת כל חומש מחמישה חומשי תורה רש”י פותח בחיבתן של ישראל. ברצף כל הסיפורים שבתורה, אמנם הקב”ה זוכר שהוא אוהב אותנו, אבל האם אנחנו זוכרים? אפשר היה אולי גם לשכוח שעם כל החטאים שחטאו עם ישראל, עונשים וגלות, בבסיס הכל, יש אהבה. זו המסגרת.

וכמו שרש”י מזכיר לנו את האהבה הגדולה השוררת בין עם ישראל לא-היו בתחילת כל חומש, בחיים שלנו צריך גם להזכיר ולהיזכר. בכל הקשרים שלנו. עם הילדים, ההורים, בני הזוג, חברים. מידי פעם צריך להיזכר באהבה. צריך להזכיר לעצמנו ולאהוב. ולא להניח שזה ברור.

כמו בסיפור המפורסם ששני בני זוג מגיעים לרב והאישה מספרת שבעלה כבר לא אוהב אותה. הוא מביט בה בפליאה ושואל: “למה את חושבת שאני לא אוהב אותך?”
“כבר כל כך הרבה זמן לא אמרת שאתה אוהב אותי.”
“אמרתי לך שאני אוהב אותך כשהתחתנו, ומאז שום דבר לא השתנה.” הוא עונה.

אז כמו שצריך לומר שהאהבה עוד חיה ונושמת, צריך גם להיזכר בה.

וברגע שנזכרים, הדברים נראים אחרת. תחשבי שאת מנסה להרדים ילד. שעות… (סיפור אמיתי)
זה לא פשוט. והכעס מגיע בקלות, במיוחד בשעות המאוחרות…

אבל הוא כל כך מתוק, ואם תיזכרי כמה את אוהבת אותו, כן אפילו בשעות הקטנות של הלילה, אז הכל נראה אחרת.

לבשל מאהבה, לסדר מאהבה, לספור מאהבה.

וכן, לא יזיק שירדם כבר הבחור.