באהבתו ובחמלתו. הגעתי לשדה לפני שכל הטוב הזה מתחיל | ענבל דרעי

השעה 15:45. זהו. כבר עברו 8 שעות.
אני מחתימה כרטיס.
אורזת את עצמי לתוך תיק הגב הססגוני שלי.
מכבה את האור הפרטי שלי, בתוך קוביית המטריקס ההונגרית הזאת שקוראים לה משרד אדריכלים.
שואלים אותי מה קרה שאני הולכת כל כך מוקדם.
אני מנפנפת להם שעוד מעט ראש השנה, אבל, הם לא מבינים אותי.
יורדת במעלית. שוב שכחתי את קופסאת האוכל שלי במייבש כלים.
נכנסת לרכב שלי. החדש שקניתי. זה ש-ההוא ואמר העולם – פירגן לי השנה.
מתניעה. מקווה שאין פקקים. מקווה שאמצא מקום הגון. מקווה שיש שיר יפה ברדיו.
כביש 57 המוכר. מחבר בין 2 נקודות קצה. העיר והכפר.
השאון אל מול החוסר מעש.
אני עוקפת מכונית פאררי ומספיקה את הרמזור, חושבת לעצמי שזה קצת מצחיק.
לא מחייב שלמי שיש את המכונית הכי טובה והכי יקרה, יגיע קודם.
לא מחייב שמי שיצא לדרך בכלל יגיע..
אני מגיעה לכניסה לכפר בו אני מתגוררת, פונה ימינה בכיכר, מובלת מתוך זכרון לא ישן של
ביעור החמץ של פסח האחרון, דרך אפר משובשת קלות , מגיעה לקצה הדרך ואז פונה שמאלה –
כל העולם פרוש לפני כמו תמונה מתוחה.
זה לא רקע של ויינדוס על מסך הלפטופ שלי.
מלא ירוק מסבביב ובמרכז שדה חרוש.
באמצעו של השדה החרוש ספה בצבע טורקיז מופנת אל עבר כיוון מערב.
אני מחנה. קצת חוששת. אף אחד לא יודע שאני כאן. ומה אם מישהו יבוא. ולאן אני אברח.
קצת אומץ! אני מתרה בעצמי.
יוצאת מהרכב. רוח מטורפת כאילו אנחנו מזמן כבר בסתיו.
חבל שהפסקתי לעשן לא מזמן. כל כך מתאים לי עכשיו.
אני מתייבשת על ספה.
זה בוער בי.
אני אומרת לעצמי לחכות, רגע שנייה, כשיבוא הרגע המתאים.
“היי,
אומרים שהמלך בשדה.. אז באתי. (חצי גיחוך)
בא לי לצעוק לך, אתה יודע, כבר מלא זמן. (שתיקה)
באתי לספר לך מה עבר עליי כל השנה הזאת, אפילו שאתה יודע.
איך זה שלא באתי לכאן כל הזמן הזה (מכה על חטא של פספוס)
כל כך טוב כאן אבאלה,
לא בא לי ללכת.
עוד מעט נגמר אלול. אתה שומע.
באתי לבקש ממך שתעזור לי,
שתפתח לי את הלב להתפלל אלייך כראוי
שיהיה לי שכל ישר לעבוד אותך בשיקול נכון של עיקר וטפל
שאני אצליח להרגיש אותך, מתוך כל היראה והפחד
שאצליח להמליך אותך ולו במשהו קטן
וכשאבוא אבא המלך, לשים לך את הכתר שרק אני יכולה לשים לך –
על הראש,
ואפול על צוואריך מגעגועים ומכאובים
תחבק אותי גם ,
מטאפורי ככל שיהיה,
העיקר שארגיש, אהובה ורצויה לפניך,
אפילו ביום הדין.
ויהי רצון אבא, שבזאת השנה שתבוא
תכריז עליי- ברוכה תהיי! כלה תהיי!”

“באתי לשיר לך שיר חדש. באמת.
חדש מלא ישן, חדש מלא חדש.”
אני מסתכלת עוד קצת
ואז זה מגיע,
זה עולה למעלה,
ואני פשוט צורחת –
טאאאאאאאאאאאאא-טעעעעעעעעעעעעע (טאטע)

שיר המעלות, בשוב ד’, את שיבת ציון – היינו כחולמים
אז ימלא שחוק פנינו, ולשנונו רינה!
אז יאמרו בגוים – הגדיל ד’ לעשות עם אלה
הגדיל ד’ לעשות עמנו!
היינו שמחים
שובה ד’ את שביתנו – כאפיקים בנגב
הזורעים בדמעה – ברינה יקצורו
הלוך, ילך, ובכה נושא משך הזרע
בוא יבוא ! ברינה ! נושא אלומותיו..

בְּכָל צָרָתָם לא (לו) צָר וּמַלְאַךְ פָּנָיו הוֹשִׁיעָם בְּאַהֲבָתוֹ וּבְחֶמְלָתוֹ הוּא גְאָלָם
וַיְנַטְּלֵם וַיְנַשְּׂאֵם כָּל יְמֵי עוֹלָם (מתוך הפטרת ניצבים)
שנה טובה ומבורכת
אחיותי היקרות
מי יתן וימלאו כל משאלות לבככן לטובה
ככלי לעבדותו יתברך!

אוהבת – ענבל (בת רונית) 🙂