סופרים, סופרים… | רחל וינשטיין

בשבוע שעבר חוויתי ניתוק מסוים מן העולם המודרני.

האוטו היה במוסך, הפלאפון התקלקל. כן, גם הנוקיה האנטיקה שלי יכולה להתקלקל. זה דרש מאמץ רב, אך הצלחתי. לקלקל את הנוקיה.

היו לי תחושות מעורבות. מצד אחד שלווה מסוימת, נחת. ומן הצד השני לחץ. אולי יהיה משהו ממש דחוף ולא יוכלו להשיג אותי? אולי אאבד לקוחות? ואולי ואולי…

ואני מנסה לענות לעצמי שזו עבודה, זה טוב. קצת להתנתק, קצת לשחרר. (אולי לא אקנה פלאפון חדש…אולי גם ננתק את החשמל והאינטרנט?)

לפעמים מצליחה לשחרר, לפעמים לא.

בכל מקרה הפלאפון תוקן, כן, סוללה חדשה מחוללת פלאים. כנראה בכל זאת הנוקיה האנטיקה שלי שרדנית משהו משהו.

וחזרתי למערבולת של החיים המחוברים.

חג השבועות המכונה בפי חז”ל עצרת, הוא החג היחיד המופיע בתורה ללא תאריך. צריך לספור ממחרת השבת שבע שבתות תמימות, בסוף הספירה חל חג השבועות.

למה לא כתוב שחג השבועות חל בו’ בסיון? הרי כולנו יודעים שזה התאריך?

אז קודם כל חשוב לציין שזה לא תמיד היה כל כך ברור ששבועות חל בו’ בסיון.

מעבר לכך, כנראה שיש חשיבות לכך שזמנו של חג השבועות מוגדר כסוף הספירה של וספרתם לכם.

הבני יששכר מסביר שחג השבועות, או העצרת, נקבע “על פינו”, מצוות הספירה שנצטווינו בספירת העומר היא היוצרת את מועדו של החג. יש לו ממד של למעלה מן הזמן, יש לו ספירה מיוחדת, לא הספירה הרגילה.

יש קורלציה תמידית בין פרשת במדבר לחג השבועות, תמיד קוראים את פרשת במדבר לפני חג השבועות.

ונראה לי לענייננו שהתורה ניתנה מחוץ לזמן, מחוץ למקום.

ומה אפשר ללמוד מזה?

אולי שהתורה רלוונטית בכל מקום ובכל זמן?

מקובל עלי, מצוין.

אך אולי גם אפשר ללמוד  שקבלת התורה תלויה בניתוק מסוים מכבלי הזמן והמקום, ניתוק מסוים מן הסביבה הסוחפת.

אולי זה גם חלק מעניינו של השם עצרת, שעוצרים את המירוץ.

כדי להתחבר, צריך להתנתק.

אז מה, חייבים לנתק את כל הפלאפונים, החשמל והאינטרנט?

אולי כדאי…

כשסופרים את ספירת העומר, הספירה שהיא עצמאית ובלתי תלויה בלוח השנה, בתנועת השמש והירח, לא עוצרים את הזמן מלכת. יש ספירה מקבילה – של חודשי השנה, ושל הספירה לקראת חג השבועות. לא מפסיקים לספור את ימות חודשי אייר וסיון, סופרים במקביל.

אבל האם אפשר בחיים לספור במקביל? האם אפשר להתחבר בלי להתנתק?

האם אפשר באמת לקבל את התורה, ולהתמסר לחיי תורה,  ויחד עם זאת לחיות בעולם?

אני רוצה להציע שאולי אפשר ליצור מדבר בעיר, למצוא קצת שקט בתוך הרעש הסוער.

לומר בקול רם “היום יום אחד לעומר”. להשמיע קול הגובר על כל הרחש התמידי. לשמוע קול שלי, ולא את כל הקולות המתערבלים מסביב.

הקולות מבחוץ כל כך מבלבלים. הם מכתיבים לנו מה נכון, מה צריך. אבל אם קצת ננמיך את הווליום החיצוני, ונגביר את הווליום הפנימי, אז נוכל לשמוע את עצמנו, נוכל לספור.

ואז, נוכל לקבל תורה. בעזרת ה’.