כבר מזמן גיליתי שגם אם אותי מאד מרגש ללמוד הלכה, יש כאלו שזה קצת פחות מרגש אותם. כל הפרטים והכללים. זה מקסים בעיני. הפרטים שאולי נראים תלושים במבט ראשון אך בעיון מעמיק יוצרים תמונה שלימה. יצירת מופת.
לפני כמה שנים התקשרה אלי חברה ושאלה אותי אם אני רוצה להדריך כלה.
“בשמחה.” עניתי.
“היא רוצה קודם כל לפגוש אותך ולברר אם זה מתאים לה.”
“בסדר גמור.”
אני מודה שאמנם הלכתי לכמה וכמה ראיונות עבודה בחיי, אך הסיטואציה הזו הפתיעה אותי.
“מה ההשתייכות הדתית שלך?” שאלה הכלה.
“אני לא כל כך אוהבת את ההגדרות האלו.” כך עניתי.
“את אורתודוקסית?”
“את שואלת אם אני שומרת תורה ומצוות? משתדלת.”
“אבל האם את אורתודוקסית?!?!”
“אני משתדלת לקיים את ההלכה. אמנם אני לא תמיד מזדהה לחלוטין עם כל פרט, אך ההלכה היא המסורת שלי, כמו המשפחה שלי. אני אוהבת אותה. מחויבת לה.”
לא התקבלתי, היא לא חזרה אלי.
הפרשה הזו יחד עם אלו הסובבות אותה מלאות במצוות ובפרטים. לפעמים הפרטים עלולים להציף אותנו. להעיק. לא תמיד פשוט להתחבר.
הקשר בין הפרטים לכלל לא תמיד נראים לעין.
הרב קוק באורות התשובה (פרק ד’) מסביר שחלק מן החוצפה של עקבתא דמשיחא מתבטא בכך שיש רצון להבין, אך עדיין אין את היכולת להבין. יש אור. אי שם הרחק. אך הדרך אליו עדיין לא נסללה.יש רצון להגיע ל”שם” בכל מחיר, אך כיצד?
יש רצון לראות את האור שבפרטי המצוות, אך האור עדיין אינו נראה לעין. מצב זה מביא לדברי הרב קוק להריסה נוראה.
הרב קוק טוען שיש פתרון. צריך להתעסק באורה של תורה. אם נתעסק בתורה במידה מספקת עיסוק זה יביא להגדלת הנשמה הרוחנית. צריך להשקיע. להתעסק. להגיע למצב שהעיסוק באורה של תורה יגדיל אותנו.
אבל ההתרשלות גרמה לכך שהאור עוד לא הופיע כראוי.
התיאור של הרב קוק מזכיר לי מאד את גיל הנעורים. חוצפה, רצון להגיע בלי להשקיע. רצון להבין הכל, בלי היכולת להבין באמת. מילים בלי כיסוי, הבנה חלקית ושטחית.
התיאור של הרב קוק, של חיפוש משמעות מעביר בי צמרמורת. הריסה גדולה מתוך רצון להבין ולהתחבר. וההתרשלות, אוי ההתרשלות. יש לי דמעות בעיניים.
נראה לנו שאנו מבינים הכל. יש לנו ידיעות ועמדות. אבל אנחנו יודעים כל כך מעט. ומבינים עוד פחות .מי בינינו יכול לטעון שהוא עוסק באורה של תורה במידה מספקת שתתגדל הנשמה שלו.
אני לא יודעת מה אתכם, אני לא.
ויש לנו כל כך הרבה מה לומר, כל כך הרבה ביקורת הרסנית. על הפרטים. שקשה לראות שהם מאירים.
אז מה עושים?!?!
קודם כל שותקים.
אחר כך לומדים. כן, לומדים. ומתעסקים. משקיעים. לא מתרשלים.
ואז נושמים עמוק. כן, זה יקח זמן. כמה זמן? לא ברור. אנחנו בדרך. יש אור בקצה המנהרה, צריך להמשיך לחפור. ליצור את המנהרה, לסלול את הדרך.
ולבסוף, מאמינים. שאמנם היום איני רואה את האור שבפרטים. אבל הם מאירים. הם מאירים.
תגובות אחרונות