תודה?  ויקהל פקודי – רחל ויינשטיין

לאחר סיום פרויקט, יש שלל תחושות. שביעות רצון, לפעמים תסכול, עייפות עוד.

לאחר סיום פרויקט משותף, ניקוי הבית למשל, (לא לפסח רק לשבת…) האם יש גם הכרת תודה, מחמאות ותשבחות?

האם אנו זוכרים להודות לאלו שעמלו יחד איתנו?

אני מודה שאני נכשלת בזה. יש ימים שאני זוכרת להודות, ויש ימים שלא. הלוואי וזכרתי תמיד. אבל לפעמים ברגעים שאחרי, העייפות גוברת והכרת התודה נטמנת אי שם במטמוני הכוונות הטובות.

בפרשת השבוע מופיעה השלמת פרויקט הקמת המשכן, סיום שלב הביצוע ותחילת שלב העבודה.

כמו הרבה אירועים בחיים ההתחלה שהיא סוף, או הסוף שהוא התחלה.

לאחר סיום המלאכה משה בא וסוקר את התוצאות.

“וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר צוה ה’ כן עשו ויברך אותם משה”. (שמות ל”ט: מ”ג)

רש”י מפרש את ברכת משה: “אמר להם יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם”.

זוהי ברכה גדולה מאד. לפי רש”י משה מברך את העוסקים במלאכת המשכן שלאחר כל המאמצים, הנדבך הנוסף, בעצם מטרת כל העבודה הרבה הזו יבנה. לאחר שנבנה מבנה פיזי משה מברך שגם תשרה שכינה, שלשם כך כל הסיפור.

אבל דבר זה בא מלמעלה, ולכן משה מברך.

בעיני ברכתו זו של משה מרגשת מאד ויש בה ממד נוסף. מעבר לברכה שהוא מברך, יפה בעיני גם דברי השבח, האישור.

הייתה עבודה רבה.

בסופו של יום, לאחר כל העבודה הקשה משה מאשר ומברך.

מאשר – אכן עשיתם כדבר ה’.

לאחר ההדגשה הרבה שיש חובה לעשות כדבר ה’, מאשר שאכן כך היה.

נראה לי שזה לא דבר של מה בכך. לשם בנית המשכן נאספו בעלי מלאכה מוכשרים ורבים. וכלם כאחד נשמעו להוראות המדויקות שניתנו מה’, מה לבנות ואיך.

משה רואה את האומנים ומביע את הערכתו, נותן אישור. האישור הזה הוא כל כך משמעותי.

ולאחריו הוא מברך.

הוא מברך שה’ ישכון במבנה הנפלא, ואכן כך קורה. בזכות העובדה שהם עשו בדיוק כדבר ה’.

סיום ספר שמות מתאר: “ויכס הענן את אהל מועד וכבוד ה’ מלא את המשכן”. (שמות מ’:ל’)

ובכך גם ה’ נותן אישור.

ולכאורה, היה אפשר לחשוב שאדם שעובד קשה לא צריך אישור. הוא יודע כמה עמל, ורואה את התוצאות.

אך אנו עדים כולנו כמה האישור הזה הוא משמעותי.

והלוואי שהיינו מקבלים כאלו אישורים ממשה רבינו ומה’, הנה שורה שכינה במעשה ידינו.

או לפחות איזה אישור של סתם אדם…

אבל אולי נוכל ללמוד אנו לתת האישור, השבח לאחרים.

ושנזכה גם אנו שתשרה שכינה במעשה ידינו.