כמה פעמים קרה לכן שרציתן לעשות מעשה טוב, לתמוך, להתקשר ולא…

וכמה פעמים אכך הרמתן את הטלפון או שהגשתן את העזרה ולבסוף התחרטתן?

אני לא יודעת מה אתכן, אני בוודאות מוצאת את עצמי מכה על חטא בתדירות גבוהה יותר על מה שלא עשיתי מאשר על מה שכן עשיתי.

בשבת הקרובה מתקיימת שבת למודעות למאותגרי הפוריות. מטרת השבת היא להגביר את המודעות לאלו שרוצים מאד להביא ילדים לעולם ומתקשים בכך. ביניהם כאלו שאין להם ילדים בכלל, וביניהם כאלו שיש להם ילדים וברצונם להרחיב את המשפחה. להביע אכפתיות ואולי להציע תמיכה.

השבת מתקיימת בלמעלה מ200 קהילות בארץ, בארה”ב ובקנדה.

גם אצלי בישוב יש פעילות הקשורה לעניין. כל הזמן אני חושבת על כל הזוגות שהכרתי שלא הייתי בטוחה האם לומר, מה לומר, איך לומר. ובסופו של דבר שתקתי. לא תמיד, אבל הרבה.

ולפעמים זה נכון לשתוק. לא תמיד אני במעגל הפנימי. ולא תמיד מתאים לנמעני החסד שלי להיות בתפקיד הזה.

אבל בכל הרבה מקרים פספסתי. היססתי. התביישתי.

פרשת ויקרא פותחת בקרבן העולה, יש כמה דעות מה עניינה. אחת הדעות הן שקרבן העולה בא לכפר על ביטול מצוות עשה. על פסוס. על החמצה.

בעל התניא באיגרת התשובה מסביר שבמובן מסוים ביטול מצוות עשה הוא חמור יותר מעבירה על מצוות לא תעשה. כאשר פועלים בצורה מעוותת, חוטאים, יש עם מה לעבוד. יש את מה לתקן.

בביטול מצוות עשה יש ריק, יש חלל שאותו לא ניתן למלא.

אז מה, אי אפשר לתקן?

לפעמים התשובה היא שלא.

ובכל זאת לדעתי יש מה לעשות, יש תיקון מסוים.

נראה לי שהדרך הכי יעילה להגיע לתיקון של ביטול מצוות עשה היא להתחיל לנהוג אחרת. לשנות מסלול. לפעול.

אם ביטול מצוות עשה והפספוסים שבחיים שלנו מגיעים מפעילות מהוססת מידי, נסיעה בהילוך נמוך על כביש מהיר, אז התיקון הוא להתחיל לפעול. ללחוץ על הגז. להגביר הילוך.

ואולי בפעם הבאה לא לפספס. כן להרים את הטלפון, להגיש את העזרה, להביע את התמיכה.