נשיות בפרשת השבוע | פרשת ויצא 

“דרכי ציון אבלות” וכשאומרים תפילת הדרך ביהדות, התפילה של הדרך, כביש 443 מתפלל, כביש 6 מתפלל. איך אני יודעת את זה? כי אנחנו בפרשת ויצא, ופרשת ויצא מדברת על זה שלאבנים של הארץ הזו יש אישיות ולאספלט של הארץ הזו יש אישיות וכשם שבפרשת ויצא אבנים יכולות לומר “עלי עלי יניח צדיק ראשון”, כשיעקב יוצא מביתו ויוצא לחרן, 12 אבנים רבות עלי עלי… , כך אני חושבת ומאמינה שהכבישים צועקים, לא עלי , לא עלי תנוח תינוקת קטנה לא חיה, לא עלי תמות אם בלידתה בדרך, בדיוק כמו רחל בפרשת השבוע. בא”י אין סתם אבנים, כשהולכים בדרך, כך כותב הזוהר הקדוש, אבן אחת מוסרת אותך לאבן האחרת. “ויקח מאבני המקום”, שתגיעי לשלום, שתסעי לשלום ותפני לשלום. בא”י לא רק האבנים בוכות כל לילה, גם התמרורים בוכים בלילה. קול ברמה נשמע, נהי, בכי תמרורים… ציפי מבכה את ביתה….

 כל הדרך התדיינתי עם חברותיי, איך יכול להיות שפוחדים בדרך ממצלמה ומאטים ולא פוחדים כשהילד שלך יושב במושב האחורי, למה אני פוחדת  מהדבר המכני ולא רועדת על הדבר המתוק הזה שיושב מאחור או כשאומרים לך, אל תישכחי את התינוק באוטו, אומרים שימי את הסלולרי ליד התינוק, זה אומר שאת הסלולרי אני לא אשכח ואת הילד אני אולי כן אשכח.         

המוות הוא לא במנעד האפשרויות שלנו, לא חושבים על זה בכלל…                                       

סליחה שאני משתפת אתכן בזיכרון המזעזע הזה, אני זוכרת כשהייתי המון זמן בטיפול נמרץ עם הילד שלי ז”ל, לא עלינו ולא עליכן, כל יום מתו שם ילדים קטנים, אז כל הזמן אני רואה את התמונה הזו שמכסים אותם בשמיכה, וכל פעם רצתי וחשבתי, הוא לא נושם, אבל ימימה ראית שהוא לא חי… אבל יש לו שמיכה על הפנים…  אי אפשר לתפוס מוות, וודאי לא מוות של ילדים קטנים, לכן אני רוצה להקדיש את השיעור הזה, לעילוי נשמת כל חללי הדרכים.                                                   

אנחנו נלמד היום את התורה היהודית הגדולה ביותר, איך נוהגים בכביש.                                   

איך אומרים חז”ל? “מנהג ישראל תורה היא וללמוד היא צריכה” אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו את החללים האלה.

.

.