אשירה אשירהלפעמים זה מתסכל שהדמעות באות בזמן הלא נכון. משהו גדול ועצום, טרגדיה אמיתית, לא מדגדגת לי בתעלת הדמעות. ומשהו קטן וטיפשי, אישי ויומיומי, מציף אותי בנוזלים מלוחים.
בפרשת מסעי, שאותה נקרא בשבת, מתוארים מסעות בני ישראל במדבר. וייסעו ויחנו, וייסעו ויחנו. במבט ראשון נראה שזהו תיאור יבש ומונוטוני, שגרה של גרירת רגליים בשנים שעם ישראל נידון לנדוד במדבר.
במבט שני אפשר לראות שהיו תקופות של מסעות מעברים ותקופות של מנוחה. רש”י מדגיש על פי המדרש שבשלושים ושמונה השנים שבהם שהייתם של עם ישראל הייתה עונש היו רק עשרים מסעות.
מעניין שהראשון ברשימת המסעות הוא המסע מרעמסס לסוכות, כלומר יציאת מצרים.
כן, יציאת מצרים. מסע ברשימת המסעות.
הייתכן?
שהאירוע הגדול של יציאת מצרים שווה למסעות שלכאורה כל כך מינוריים? ויומיומיים?
השפת אמת מסביר שהתורה לא סתם הביאה את יציאת מצרים ברשימת המסעות. התורה בחרה לקשור בין יציאת מצרים לשאר המסעות לומר לנו שכמו שיציאת מצרים רלוונטית לנו בכל דוד ודור, היא אירוע שנוגע לכל יהודי באשר הוא, וחובה לזכור אותו. כך רשימת מסעות אלו רלוונטית לנו בכל דוד ודור. כל מסע שמוזכר ברשימת המסעות היה אירוע. מלחמה. שהצריך את ישועת ה’.
כל מסע היה מלחמה בפני עצמה. ובכל מסע ה’ היה נוכח, והושיע אותנו.
וגם כל אחד מאיתנו עובר מסע.
ועוד מסע.
תגובות אחרונות