באה מנוחה ליגעה?

שלומית שוורץ. אמא לארבעה

ילדים לא יכולים לראות את אמא שלהם שרועה.

על מיטה, על הספה, על כורסת הנקה, על ארבעה כסאות מצורפים שגררת מפינת האוכל.

זה מלחיץ אותם!

זה מדאיג אותם!

הם לא יודעים איך להתמודד עם אמא נחה!

הם מעבירים את התסריטים הכי מפחידים וגרועים בראש…

ואת, עייפה ויגעה מעמל היום הדחוס, והשעון במיקרוגל מראה רק  14:12 בצהריים.

את  מעבירה בראש את השעות שנותרו לך ל’העביר’ עם הבנות: ב 15:30 נתקשר לחברות שלהן וננסה לשלוח כל אחת לחברה אחרת ולא לשכנה משמאל, כי תוך דקה יהיו לך בבית, יותר ילדות ממה ששלחת החוצה, ב 17:30 צריך לנסוע לאסוף אותן ולשעשע אותן כל הדרך שלא יירדמו, על חשבון שנת הלילה, מקלחות בזק, ארוחת ערב,

ואז מתחיל לך ‘סדר ערב’, כן, כמו בישיבה של בעלך, רק שהסדר שלך הוא באמת בלאגן, והוא כולל -ערימות כביסה מגולגלות, כיורים מלאים כל טוב, צעצועים שמחפשים בית וחומרי יצירה על סף כליה, בססגוניות יתר.

אז לפני כן, את חושבת לעצמך, אניח את הראש לחצי שעה.

חצי שעה, לא יותר, באמת, זה מה שאני צריכה כדי לחדש את הכוחות ולקום רעננה ומאופרת מחדש. אז את קמה מהספה מרוצה מהרעיון הגאוני של עצמך, ומתחילה למצוא עיסוק לכל אחת, כדי שלא יפריעו לך בשנת האיכות הקצרה שלך:

חמודה- הנה דף וטושים, ציירי לסבתא רבה ציור, לרגל יום הולדת 98 שיחול בעוד חצי שנה,

מקסימה- הנה בית הבובות שקיבלת במתנה ואת כל כך אוהבת לשחק איתו

קטנטונת- הנה במבה

הן מביטות בך בחשש ושואלות- ‘אבל אמא למה?’

‘כי אמא הולכת לנוח קצת’,

‘איפה?’

‘כאן על הספה לידכן’,

שתיקה רועמת!

זה נשמע לך מבטיח, אז את מתחילה לפנות מקום על הספה, שזה אומר לשים הכול בערימות על הרצפה, מרימה את הכרית שהכנסת בטעות לערימה ומסדרת אותה תחת ראשך. מעיפה מבט אחרון, לחצי שעה הקרובה, על הבנות שלך, וחושבת איזה רעיון גאוני זה היה ועוצמת עיניים.

ואז מתחילות לרוץ המחשבות על כל מה שהיית אמורה להספיק עד עכשיו ולא הספקת. את משתיקה אותן מייד ומתפנה להיכנס לשלב השינה העמוקה…

וכמו ממרחוק, נשמע בכי חלוש, את מחשיבה אותו חלק מהחלום המתוק שאת חולמת, בו את סבתא המתארחת אצל ילדתך, שגדלה ובגרה, והנכד שלך, בוכה כי הוא רוצה לאכול והנה היא מייד מגיעה לתת לו את מבוקשו… אבל הוא עדיין ממשיך לבכות, או יותר נכון לצרוח, גם אחרי שהוא אכל, איך זה יכול להיות?

‘אמא’!

את מזדקפת בבהלה.

מי זה? (את עדיין לא הרכבת בחזרה את המשקפיים…)

מה אתה רוצה?

‘אמא, זו אני, אני צריכה לשירותים’

‘מה, איזה שירותים, על מה את מדברת?’

‘אמא מה קרה לך זו אני, ענבר, ואני צריכה לשירותים’

את מבצעת נשימות מהירות, שהיית רגילה לנשום בזמן צירי הלחץ, מרגישה שההכרה חוזרת למקומה ושואלת שוב,

‘מותק מה קרה?’

‘אוף, אמרתי לך, אני צריכה לשירותים!’

‘אז איך אני יכולה לעזור, בדיוק?’

‘את יכולה לשמור לי את הטושים כדי שלא יגעו לי בהם?’

‘מה?, כן,

‘אבל את יכולה להניח אותם על השיש, גבוה,’

‘טוב’

והולכת לה,

ככה,

 בלי רגשות אשמה על זה שהיא העירה את אמא שלה, בתואנת שווא. מה קורה לחינוך שלי?

והאחרות, שרואות שעינייך פתוחות בחציין, מצטרפות לחגיגה: אמא גם אני רוצה במבה, שתות שתות מבקשת הקטנה, אמא נגמר הנייר טואלט…

מה כבר ביקשתי, את חושבת לעצמך, חצי שעה, רק חצי שעה…