דרך צלחה לפרשת בהעלותך | רחל וינשטיין

ויהי בנסוע הארון –

ויאמר משה.

קומה ה'.

ויפוצו אויביך.

וינוסו משנאיך מפניך.

ובנוחו יאמר –

שובה ה' רבבות אלפי ישראל.

הפרשה פותחת בנימה אופטימית.

ממש רגע לפני הכניסה לארץ.

עבודת אהרון,

הסמכת הלויים,

וההכנות אחרונות.

ממש עוד רגע זה קורה.

ופסוקים אלו של ויהי בנסוע הארון –

כמעין קו פרשת המים.

מסומנים בכמעין סוגריים –

מעין תמרור.

אזהרה.

עצור!

אבל אנחנו לא עוצרים.

ממשיכים.

רש"י מסברי שהנו"נים ההפוכות, הסוגריים,

מלמדות שאין זה מקומם של פסוקים אלו. ולמה נכתב כאן? להפסיק בין פורענות לפורענות.

מה שמוזר זה שלפני ויהי בנסוע הארון - עוד לא פגשנו פורענות.

היה כל כך מתאים להפסיק בין רצף הפורענויות שמתגלגל לו מכאן והלאה בספר במדבר.

אבל דווקא כאן?

אחרי -

יש פורענות.

המתאוננים.

אבל מה לפני?

הגמרא שואלת שאלה זאת בדיוק ועונה.

פורענות שניה – זה פשוט. המתאוננים.

פורענות ראשונה - וייסעו מהר ה'. כך כתוב לפני ויהי בנסוע הארון.

ומדוע זו פורענות? הגמרא מסבירה שסרו מאחרי ה'.

(שבת קט"ו-קט"ז)

כתינוק הבורח מבית הספר.

אבל אולי נטוע פה משהו נוסף.

ואולי פסוקים אלו,

המתארים את יציאת עם ישראל לפני אויביהם וה' בתוכם,

אמנם לא כתובים בתוך רצף הפורענויות הקרב ובא,

אך בכל זאת בכוחם לתת הפסק בין פורענות לפורענות.

אולי פסוקים אלו הם צידה לדרך.

לבני ישראל שיוצאים כעת למסע לא פשוט.

ולכל מסע, לכל מלחמה. מאבק.

לכל צרה שלא נפגוש.

וכשנצא לאותה דרך,

נזכר בקב"ה.

ונשתדל להיות נושאי ארון ברית ה'.

לשאת את המשא.

לזכור שניצחונותינו הם עדות לכך שנשאנו את הארון,

וה' קם.

והאויבים נסו בעצם מפניו.

ולא מפנינו...

ובין קרב לקרב,

בין אתגר לאתגר,

יש הפוגה.

שובה ה'.

כי כשארון ה' בידינו,

יש רווח.

מקום לנשום.

בין פורענות לפורענות.

יש תקווה.

הדברים נראים אחרת.

יש את מי שחולק עימנו את הנטל.

מי שמוביל.

כי גם אין לנו את ארון הברית הפיזי –

ואם נודה על האמת גם כשהיה לא תמיד היה מושלם...

ולפעמים התבלבלנו ולמרות שהיה ארון פיזי –

לא זכרנו שעיקר העניין הוא נוכחות ה' בתוכנו.

כי ארון הברית זו גם תודעה.

ותודעה זו כמו שרש"י אומר אין זה מקומה –

כי אין לה זמן.

ואין לה מקום.

והיא מעניקה לאוחזים בה קשר לנצח.

משהו מעל הזמן והמקום.

הפסקה בין פורענות לפורענות.

כוחות.

דרך צלחה!

שבת שלום!